WALK IN MY SHOES

Collected Memories of the Holocaust

 

הגדה לבית פלוטניק-מונקו-בסיסט.

מאת: חיים בסיסט.

BASIST, Chaim

  • born in Lida, Belarus.

  • family: Father Kalman, mother Sima and sister Raya.

  • memoirs: "The Story of the House of Plotnik-Monco-Basist," 2008.

To read Chaim Basist's original story, written in English, click here.

The Museum apologizes for any mistakes in grammatical, punctuation, etc. that may be found in this original Hebrew version.
 

-----------1----------

תחילת שנות של מאה ה 19 ( 1800)בערך, בארץ פרוסיה המזרחית בעיר קניגסברג אשר שוכנת על חוף ימה הבלטי חיה משפחה יהודית ,להם ילדה קטנה אחת, מבני הזוג או שניהם רופאים,
בשכנות להם חיה משפחה נוצרית בשם מיכיידס,בין שתי המשפחות ידידות חזקה , מר מיכיידס רופא מפורסם.
לשתי המשפחות שנות ידידות ארוכת שנים, כמו כן הזוג מיכיידס מחוסר ילדים ומאוד קשורים לילדת ידידיהם.
בין שתי המשפחות הסכם בהקשר לילדה,בהסכם נאמר, עם קורה מצב בו הורי הילדה מתו מכל סיבה
שהיא.משפחת מיכיידס תגדל את הילדה בתנאי אחד, את הילדה חייבים לגדל לפי מסורת יהודית,ו בבוא הזמן לחתן אותה ליהודי כשר למהדרין.
אכן קרע הגרוע ביותר,באותם הימים באחד המגפות שפרצו, נפטרו שני הוריה של הילדה.
הזוג מיכיידס אכן גידל את הילדה כפי שהוסכם,הילדה גדלה אצל המשפחה ו בהגיעה זמן לחתנה לא נמצאה בקרב קהילת המצומצמת של יהודי קניגסברג חתן עבור העלמה.
להוריה המאמצים נודע כי בעיר ווילנה אשר בליטא אפשר יהיה למצוא חתן עבור בתם.
מר מיכיידס נסע לווילנה ולאחר בירורים פנה לאחד מראשי הישיבות עם בקשה למצוא חתן,אכן הוא הצליח במשימתו.
ראש הישיבה המליץ על בחור אשר לדברו עילוי בלימודי תורה ו מתאים למשרת רב לאחר החתונה,
נוצרה בעיה קטנה,אשר בסופה נפתרה בקלות,מאחר והורי הכלה ש היו בעלי רכוש רב מוכנים היו לממן כל הוצאות של סידורי הזוג ככל שנדרש.התברר שהחתן צעיר מהכלה המיועדת בכמה שנים טובות.
שמו של החתן בן ה 16 יואל משה פלוטניק, והכלה בת עשרים ו ארבע ס"ה.ואכן הזוג התחתן בשעה טובה.
לאחר חיפושים ב אזור של ליטא דאז נודע שב עירה קטנה במחוז לידא שם העירה ליפנישוק (lipnishki),
זקוקים בדחיפות לרב. המקום מצא חן להורי הכלה ולזוג הצעיר, הזוג הצעיר לאחר שבנה את ביתו השתכן בעירה, ולאחר זמן מה נבנה בית גדול ליד נחל היפיפה בקצה העירה, במקום זה רבי יואל משה הקים את הישיבה שלו, כן לימד הרב הצעיר את בחורי העירה והסביבה ו כמו כן ניהל את חיי הרוכנים של העירה.
בביקורי במקום בשנת 1996 לאחר חיפושים מצאתי את ה מקום כפי שזכרתי מימי ילדותי בו קבורים בני המשפחה וכן גיליתי את המצבה של סבא רבה שלי בנו של יואל משה ,הרב אברהם פלוטניק,בנו של גיבור הסיפור.
במשפחה חוץ ממנהגי יהדות השתרשה גם תרבות גרמנית,ולאחר זמן בגלל צורכי קיום בני המשפחה יצרו קשרי מסחר עם פרוסיה,ו היות והקשר המשיך עם משפחת מיכיידס ויתר מקיריהם.והדבר עלה להם במאמצים לא רבים.
למשפחה הצעירה נולדו ילדים רבים ולאחר שגדלו עזרו לנהל את העסקים שגדלו והתרחבו מאוד במשך
השנים הבאות.
ילדי הזוג בהמשך נדדו לערים ו עיירות בסביבה והקימו משפחות תוך קשר הדוק עם הוריהם, בהמשך המשפחה הרחיבה את עסקיהם עם התפתחות תחבורת הרכבת ו עסקה ב בנית והנחת פסי רכבת של ממשלת הצר של רוסיה.
המשפחה כבר לא זקוקה בהכנסה בעבור שכר כהונת רב,ואכן התפקיד נעשה ללא שכר במשך שנים רבות.
כפי שנכתב קודם, לאחר שהבנים התפזרו במחוז וכל אחד הקים משפחה והתבסס בה בעירה ליפנישוק נשאר הבן אברהם.
כך התנהלו חיי המשפחה עד שנת 1914, שנת פרוץ מלחמת עולם הראשונה.
עם פרוץ המלחמה עסקי המשפחה מאוד נחלשו,למרות זאת לא היה מחסור בחיי ובתנאי המחיה של המשפחה היות והיה להם רכוש רב,למשפחה גם שדות מניבי פרי, עם כיבוש חלקי חבל ארץ זה על ידי צבאות גרמניה של ווילהלם נוצר מצב קשה,ולפי ששמעתי מאמי בערים ובפרט הגדולות שבהן מתו בני אדם מ רעב ומחלות.
עם תחילת המלחמה המשפחה ניסתה להגיעה לעיר הבירה פטרסבורג היות בבנקים הופקדו רוב כספה של המשפחה.
הדבר לא צלח, צבאות הגרמנים הסיגו את המשפחה בדרך ו אלצו אותם לחזור לליפנישוק בחוסר כל.
אברהם פלוטניק בהיותו רב העירה נבחר ל יצג את הקהילה בפני השלטון הצבאי הגרמני, היות ושפת
הגרמנית על בוריו בפיו,רבי אברהם לא התקשה ו התמנה להיות גם מתורגמן של המפקדה הצבאית המקומית.
מצב אזרחי הארץ היה קשה ביותר, רעב גדול,כפי שסופר קודם ,מסיפורים ששמעתי מ אמי,אנשים מתו ברחובות ו נקברו בקברי אחים,אמי סימה, ילדה כבת 13 באותם הימים, חפשה אפשרות לעזור למשפחתה,
,בזמן הנתון היה מחסור גדול לתרופות,כל התרופות ב פיקוח השלטון,פסקי דין מוות למי שעבר על החוק.
בלית ברירה הילדה האמיצה קשרה קשרים עם כמה בתי מרקחת ו התחילה ל עביר תרופות בין בתי המרקחת, ובעיקר תרופות שמכילות סמים.לפי סיפוריה על מנת לבצעה את מלכתה היה עליה לצעוד עשרות קילומטרים בין ערי ו עיירות המחוז על מנת לעקוף את משמרות הצבא הגרמני.
עם התפוררות צבאות רוסיה וגרמניה פרצה מלחמה בין צבא האדום שהוקם ברוסיה ו בין הלגיון הפולני שהיקים בזמנו מנהיג הפולני בשם יוזף פילסודסקי,הדבר היה בשנת 1919 .
המלחמה התנהלה בסביבה הקרובה ו במחוזות הקרובים,מצב תושבי ה אזור היה בכי רע,מצב היהודים היה ב הרבה יותר גרוע,פוגרומים ,הוצאות להורג באשמת קומוניזם ובגידה,גם עונשים כספים גדולים,
לפי דעתי,באותו הזמן סבא רבה שלי החליף את שם המשפחה מ פלוטניק לשם מונקו,שם פולני למהדרין.
לאברהם פלוטניק-מונקו נולדו שתי בנות ובן,הבת הגדולה חיה-לאה ושינה-ריבה,והבן יואל-משה הסבא שלי.
הבת חיה-לאה התחתנה עם בחור לידאי ממשפחת ווינקובסקי בשם אלטר, הזוג התגורר ב עיר לידא ונולדו להם ארבע בנות ו שלושה בנים,משפחת ווינקובסקי חיה ברווחה ובאושר ועושר עד פרוץ המלחמה בשנת 1939.
הבת השנייה,שנא-ריבה נשוא לאיש תורה בשם מובשוביץ,גם היא ובעלה גרים ב לידא, הבעל עסוק ב תורה ואשתו חוץ מהולדת עשרת הילדים עוסקת במסחר ב קנה מידה גדול ו מעסיקה עובדים רבים במחסני גרעיני תבואה של המשפחה.
הבן יואל-משה ממשיך בדרך בו הלך אביו ו סבא,וגם סבא רבה שלו אבל רוב זמנו פרט ל תורה עוסק במסחר,
ליואל-משה הכירו עלמה מ עירה לא רחוק מ ליפנישוק בשם לובטשי ,אשתו לעתיד, העלמה בשם מרי הייתה יתומה מ אמה אשר מתה ציערה,אביה נשא אישה אחרת אשר מרדה ב יד קשה בא ואחותה הקטנה בשם יטי.
מרי מאוד סבלה מכך שאחותה הצעירה נשארה עם אביה,באחד הימים סבא שלי בלי לומר מילה אחד נסע לעיירה לובטשי וחזר לביתו עם הילדה.
יטי גדלה בבית סבי עד גיל 16,בארצות הברית, בניו-יורק גרה באותם הימים אחות אמה של הנערה יטי אשר הביא רצונה לקבלה לרשותה ו לטפל בה ו ל דאוג לעתידה,אכן הנערה נסע ל עיר ניו-יורק.
ליואל משה ו לאשתו מרי נולדו שבע ילדים,הבכור נתן,הבת גולדה,לאחר מכן הבן יצחק,הבנות סימה,צירל ושרה, והבן פסח,עוד שתי בנות נפטרו בעודם צעירות.
הבן נתן עזב את בית אביו בדרך לדודתו יטי לארצות הברית מפני שעמד להתגייס לצבא הרוסי של הצר לפני מלחמת עולם הראשונה.
לא עבר זמן רב ו גם הבן יצחק הצטרף מאותה סיבה לאחיו הבכור ו היגיע לארצות הברית, שניהם הקימו משפחות ונולדו להם בנים,בהגיעם למקום מגוריהם החדש כמו רוב המהגרים גם הם החליפו את שם המשפחה ו היות והם היו בנים לכהן,אמצו לעצמם את השם כהן בתור שם משפחתם.
לאחר פרק זמן כשהמשטר הפולני התבסס,ליהודים הוקל במקצת ו החיים חזרו למסלולם למרות שהיו עוד כל מיני גזירות שהממשל החדש הטיל על הציבור היהודי.
 

שבט בסיסט

אמי,סימא,הרבתה להגיע לעיר לידא לביקור אצל הדודות ,ובאחד מהביקורים הזדמן לא לפגוש בחור שמצא חן בעיניה, זה היה אבי לעתיד לבוא,אבי,צעיר בניה של האלמנה ממשפחת בסיסט הידוע בעיר.
אבי קלמן היה מהמשפחות הותיקות בעיר,התברר שאבי הוא גם קרוב למשפחת מובשוביץ, משפחת בעלה של שנה-ריבה,דודתה של אמי,כך למעשה נוצר קשר משפחה כפול, סבא שלי יואל משה אבי אמי התנגד לשידוך,לפי דעתו, אמי ראויה לבעל לכל הפחות רב או סוחר מבוסס .לסבא שלי לא עזר,אמי עמדה באומץ בלחצים מצד משפחתה ו אכן כעבור זמן מה נערכו הנישואים בשעה טובה.
הורי לעתיד לבוא השתכנו בבית סבתי לאה, לבית ציגלניצקי. אבי היה הבן הצעיר ולכן קשור מאוד לאמו האלמנה, סבתי התעלמנה בגיל צעיר ואבי היה הבן מבעלה השני משה,סבי.
את בעלה השני משה,סבי,ממנו התאלמנה כשאבי סה"כ מלאו אז שנתיים, כך שאבי לא הכיר את אבוי מאולם...מאז שאני זוכר, הקשר עם האחים מנשוי הראשונים של אמם היה רופף, לפעמים הם היו באים לביקור,זוכר אנוכי שלאבי היו בעירה וורנובה שתי אחיות ו אח בשם ראובן.
לאבי שתי אחיות ושני אחים מאותו אבא,אבי היה הצעיר בבנים, הגדול באחים בשם שמואל והשני פסח ,את שמות האחיות לא זכור לי..
לסבתי לאה היו חיים קשים בגלל היותה אלמנה ,על מנת לפרנס את משפחתה עסקה בכל מיני עבודות, היא התפרסמה בכל העיר עם הלחם שאפתה,לאחר מכן פתחה בית מרזח בלתי חוק, היות ולא היה לא כסף להוציא רשיון מ שלטון הצר, באחד הימים אבי ז"ל סיפר לי סיפור כזה,העסק פעל בבית בו גרו, במקום היו מבקרים ברוב רוסים ו צוענים, באחד הערבים נכנס רוסי ו ביקש בקבוק וודקה ו לקינוח לחם, הלחם היה אפוי זה אתה ,הרוסי התחיל לאכול את הלחם החם ו מרוב תעבה ב פרוסות גדולות ו נחנק למוות.
נוצר מצב בעייתי,אם להודיע עתה למשטרה,תבצר מצב של חוקיות העסק, ו מצד השני ה גוים יומרו ש היהודים בכוונה רצחו את האיש.
ב סיכום הוחלת להוציא את הגופה בלילה,זה היה בעונת החורף,את גופתו של הרוסי תמנו בתוך השלג העמוק רחוק מ הבית.
בשנת 1960 בערך בא לביקור בארץ האח של אבי, פסח, שאלתי אותו בקשר לסיפור זה,אכן דודי אשר שכך
זה היה.
הגדולה שבאחיות נשאה לאיש בשם קלמנוביץ מקס,זה היה בתחילת שנות 1900,בגלל המצב הקשה באותם הימים המשפחה כמו רבים מהמשפחות באותם הימים היגרו לארצות הברית,לאחר מכן גם שני האחים של אבי הלכו בדרכם.אחות השניה התחתנה לאחיו של מקס בשם איסר-משה, לזוג נולדו שתי בנות ו שני בנים ,הגדולה מרים שנשא לאיש בשם אידלסון ועברה לגור ל עיר וילנא שם היה לבעלה חנות למסחר לדברי זהב, השני לפי הגיל בן בשם נחום יוסף נשא בשנות השלושים ונולד לו בן, לאחר מכן התחתן הבן בשם זליג אשר נשאר לגור ב לידא שם אשתו לאה ולהם ילדה .
האחות הצעירה שרה, התחתנה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה ב 1939.
אבי למד אומנות עיבוד מתכות,היה לו כשרון אומנותי לציור ו את זה הו הצליח להפנות בעיבוד מתכות, לאחר זמן,כבר בימי השלטון הפולני עבר בהצלחה מבחן לתואר מייסטר.(אומן)
לפי סיפורים ששמעתי בתור ילד,המקצוע עזר לו במקרים רבים בימי השלטון הפולני במלחמה שהיה רצחני כלפי היהודים. באותם הימים,התנהלו פרובוקציות נגד היהודים ו משפטים צבאים ו הוצאות פסקי מוות ב תענה לבגידה של היהודים לטובת הקומוניסטים ו ב עזרה לצבא האדום בא הפולנים נלחמו באותם הימים.
אבי הקים סדנה לעיבוד מתכת ו העסיק מספר עובדים,הוא ניהל את עבודה בצורה שהתאימה לעונות השנה השונות,למשל,בימי הקיץ שזאת עונת הבניה אבי היה מיצר פרזול לדלתות חלונות שכל בית היה זקוק,בימי החורף היה מעסיק את עובדיו ביצור תנורים למטבחים עם ציפוים ב קרמיקה וצינורות פליז מעובדים בצורות אומנותי.כמו כן היה מיצר ציוד למבקרי טיב של בקרי טיב עצים(ברקרים)אשר היו בודקים ביערות הסביבה את טיב העצים הנכרתים, אופן מיוחד אני זוכר מין גרזן קטן אשר מצד אחד להב של גרזן קטן ו מצד שני פטיש בו חרוט רשאי תיבות של הבקר.
אבל רוב פרנסתו היה, בנתן שירות למפעלים בעיר שרובם היו בידי יהודים,זוכר אני סיפור אחד מני רבים,באחד הימים אבי הוזמן לטפל במכונת קיטור אשר היה מעפיל מפעל ליצור נעלי לבד (וויליקס) בו חייבים להצטייד בעונת החורף.
אבי היה עסוק במקום אחר באותו הזמן וביקש את בעל המפעל לחכות, האיש כעבור זמן החליט להזמין בעל מקצוע אחר,בעל המקצוע לא הצליח לתקן את המכונה כך שהאיש בלית ברירה היה נאלץ לשרות אבי, לאחר תיקון אבי ביקש תשלום של 5 זלוטי, 5 זלוטי היה יומיים שכר של עובד מקצוע, בעל המפעל,אומר לאבי, רבי קלמן ארי התשלום שאתה מבקש מאוד מוגזם, אבי לפני שהתחיל בתיקון הבחין שמשהו לפניו כבר טיפל במכונה, תשובתו היה,התשלום הוא בעבור זה שלא היה לך סבלנות להמתין כפי שבקשתי.

הכותב מגיע ל אויר העולם

אני נולדתי לאחר שלפני ניפטר אח בן שנתיים ו צעיר הייתי מאחותי ב ארבע שנים,את אחותי מאוד פינקו,היא הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספרה ו מאוד אהודה ע" המורים, אני הייתי הניגוד שלה,שובב גדול ו כמובן בבית-סיפר ביקשתי שמשהוא אחר ילמד במקומי,למרות זאת התקדמתי טוב בלימודי.
ב ינקותי חליתי במחלת הפוליו ואושפזתי בבתי חולים שונים ובעיקר ב וורשה בירת פולין,משפחה בו שהינו בזמן הניתוחים היו בני משפחתו של ד"ר מיאסניק שהיה חבר ילדות של אבי ז"ל והשתתף בצבת המנתחים בבית החולים.
זוכר אני את בני המשפחה הנפלאים ובפרת את הסבתא בשם פייגא (ציפורה)אשר הייתה שרה לי שירים וכמה מהמילים זוכר אנוכי עד היום,(דנה,דנה,דנה אוי, דנה, דנה, ) כמו כן את הבן של פייגה בשם מוטל,אשר היה כרות רגל,ואני באותם הימים תינוק בן ארבע או חמש.
הקשר עם משפחת מיאסניק עם משפחת בסיסט ארוכת ימים,אמו של ד"ר מיאסניק,חנה-ליבא כמו סבתי אלמנה,קשורה מעוד לסבתי כמובן גם עלינו,לגברת מיאסניק שני בנים,הבכור,מרדכי גמר לימודי רפואה ומתגורר ב עיר וורשה בא למד, בעיר חיי דודו רופאה ידוע אח אמו בשם ד"ר פופקו מומחה למחלות לב,
רבים הכירו את הרופאה ב כינוי (דער פרומר דוקטור)ה רופאה הדתי.
את בית הורי נבנה במשותף שלוש משפות,כנף השמאלי שכן בפינת רחוב סדובה פינת רחוב ריינס,באגף זה התגוררה בשני קומותיה משפחת קושצינסקי,באמצע הבית ברחוב ריינס גרה משפחה שלנו ו בכנף הימיני פינת רחוב ריינס ו סמטה ללא שם על שתי קומותיה גרה משפחת מיאסניק,לאחר ש הבנים גרמו את לימודיהם ונישאו נשארו לגור ו לעבוד בעיר וורשה,אמם חנה-ליבא המשיחה לגור בביתה.
קומת הקרקע אצל חנה-ליבא היה תמיד מושכר,לפי זיכרוני גרו שם שתי משפחות, לחנה-ליבא עוזרת נאמנה נוצריה בשם הלנקה אשר גרה אתה,הלנקה בשנות עבודתה הערוכים אצל חנה ליבא למדה את חוקי כשרות.
זוכר אנוכי פעם אחד בטעות חנה-ליבא הכניסה כלי חלבי עם כלים בשרים,המשרתת צעקה,עשית טעות ו רצה עם הסכין או מזלג למטע לרחוב ותקע את הכלי באדמה.הלנקה דיברה שפת ידיש שוטפת.
בגיל ארבע או חמש אבי לקח אותי לרבי חייקל,לרבי חייקל היה חיידר לילדים בגילי,בהתחלה למדנו עם מנגינה את ה אלף-בית,(קמץ אלף בית)ולאחר מכן את בריש בראה,דפים מהתנך.
אני כבר תלמיד עם וותק של כמה חודשים זוכר מקראה מאנין,הגיע תלמיד חדש,שכן ,ליוו אתו כמעת כל המשפחה,לפי זכרוני אבי אותי הביאה אל רבי חייקל וביקש ממנו להרביץ בי תורה.את הילד החדש לאומת כל שהיה אתי התנהל בצורה שונה לגמרי.
העמידו אתו על כיסאה,הלבישו אתו בטלית רבי חייקל אומר לילד,תגיד אינגלה (ילד-חומד)קומץ-אלף-בית,הילד חוזר על מה שאומר הרבי כמובן עם המנגינה,מאחור אביו ודודיו הכינו מטבעות כסף וכל פעם זורקים מטבעה או שתיים מעל הראש של התלמיד החדש,אני ועוד כמה תלמידם מהוותיקים הדבר הצחיק ולאחר זמן מה היינו מזכירים לו את תמימותו על כך שחשב שהמטבעות נפלו לו משמיים.
כך למדנו ושיננו את תורת ישראל מבלי לדעת מה פירושו של הפסוקים שלמדנו.
לימודי תורה אצל רבי חייקל קדמו ללימודים לבית סיפר בו התחלנו מגיל שבע, אכן התחלתי בלימודי ב בית סיפר ממלכתי שכול תלמידיו היו ילדים יהודים אבל שפת ההוראה הייתה פולנית.
למרות היותי שובב לא קטן המורים האבו אותי, אצל מחנכת הכיתה גב' ספרינובה הייתי חביבה,כמוכן גם מנהל בית ספרי בשם אדון הבר למרות שהיה קשה לרוב התלמידים אותי היה מפנק ו הציונים שלי היו בהתאם.
אחותי רעיה למדה באותו בית סיפר שלוש או ארבע כיתות יותר גבוהים,אכן בכיתות הנמוכות הייתה מלווה
אותי לבית הספר וממנו.היו אלו השנים המאושרות בחיי,בדרך כלל הורי לא הגבילו אותי בשום דבר,כן דרשו ממני להשתדל ללמוד ולעשות כסדרם את שאורי בית כמו כן לאחר בית ספר ללמוד תורה בעזרת בחור ישיבה שהיה מדי יום מלמד אותי בבית שלנו.
זוכר אני שאבי בנה לי אפנים בעל שלושה גלגלים ולחורף מזחלת ממתכת,ילדי הסביבה קנו בי על כך בפרט בחודשי החורף,לידנו הייתה מין גבעונת שם החברים עזרו לי להביא את המזחלת,אני כמו פריץ יושב בה ולמעלה ההר היו סוחבים אותי עם המזחלת ובירידה תולים את עצמם מאחורי ונהנים מהגלישה.
הימים הקשים למשפחתי היו כשאמי חלתה בשחפת ו הייתה מאושפזת שנתיים בבית חולים בעיר ווילנא.
כפי שזכור לי,ויכול להיות גם משיחות ששמעתי לאחר מכן אמי הייתה מאושפזת בבית חולים יהודי, שמו היה שמירת חולים.
כפי זכור לי מצב בבית היה קשה,לעזרה בא אחות אמי הצעירה, נכון יותר נערה באותם הימים,דודתי שרה.
כאמור לאחר כשנתיים אמי חזרה הביתה וימים רבים הייתה מטופלת עם כל מיני תרופות,רוב הזמן שוכבת במיטה.
אבי עבד קשה על מנת לשלם שכר האשפוז,נשאר לשלם עוד כ ארבעת אלפים דולר ו אבי נסע לווילנה לשלם את החוב,התברר לו כי הקדימו אותו סבי אבי אמי ששלם את יתרת החוב.
מצב בבית נהייה יותר קשה מכוון שאבי גויס למילוים לצבא הפולני לשלושה חודשים ללא תמורה,אמי הייתה נאלצת להסתדר עם מאת הכסף שאבי מסר לה להסתדר.אבי היה איש דעתי ונבחר להיות יו'ר מרכז בעלי המלכה ליד מפלגת המזרחי באותם הימים,כמו כן היה גבאי בית הכנסת על שם הסנדלרים.
באחד הימים כנראה החליטו הורי אמי שיש לבדוק מצבנו, מבלי להודיע הגיע אחו אמי הגדולה גולדה ללידא היא חיקתה על שאמי יצאה עם אחותי לסידורים כלשהם מהבית,נכנסה והתחילה לחקור אותי על המצב אצלנו,אני ילד כבן חמש סיפרתי,אחותי ואמי שותים תא בלי סוכר ו רק לי מוסיפים סוכר.
נו,כשחזרו אמי ואחותי דודתי התחילה ללמד את אמי מוסר, כי אין מסתירים מהמשפחה דברים כאלו ויש לשתף את המשפחה גם בשמחות וגם במצבים קשים.
מאותו יום התחילו משלוחים מהורי אמי מכל טוב,גבינות למיניהם,דגים, בכמויות שאמי הייתה צריכה חלק למכור,היא בקשה להקטין את הכמויות ו תשובתם הייתה תמכרי שיהיה לך כסף.
לכל בית בדרך כלל היה מרתף,כמובן גם אצלנו בו היו מאחסנים מצרכי מזון,פחם לצורך הפעלת תנור לבישול,(להסקה הבית השתמשו בעץ שהיה מאוחסן בחוץ)באחד הפינות במרתף הייתה מורמת הרימה של ראשי גבינות צהובה שקרנו לה גבינה הולנדית משום מה.
לפעמים אבי היה אומר לי חיימקה תרד ותביא ראש,ואני שואל? אבא איך אידע איזה? אבי היה מסביר לי ש עכברים נוגסים תחילה בראשים שכבר מבושלים,אכן אבי היה חותך את החלק בו העכבר נגס ולאחר מכן חוצה את הגבינה לשניים בסכין ארוכה ותוך כדי כך השומן היה מתיז,אכן הגבינה הייתה מאוד טעימה.
כתוצאה של טיפול טוב ומסור הין מצעד הרפואי ותזונה נכונה אמי הבריאה לגמרי,אבל המשפחה תמיד דאגה למרות שמצב אמי היה שפיר ונאזרה בבית במטפלות וכל שנה בחודשי הקיץ יצאנו הבראה במקומות שטחי יער ומקווי מים לחודשיים לפחות ומצרפים כמובן גם משרתת הקבועה שלנו כמובן נוצריה שעבדה אצלנו בקביעות.
אבי היה מגיעה לסופי שבוע וחוזר במוצאי שבת בחזרה לנהל את בית המלכה בו היו מעוסקים עובדים לצורך פרנסתו.
עיר לידא באותם הימים לפי מרשם התושבים משנת 1932 חיו בא כ 13500 יהודים וכ7000נוצרים ועוד כ7000 בשכונות מסביב לעיר,מפעלי החרושת רובם בידי בעלות יהודים כמו כן בתי מלכה שונים וחנויות,מרכז העיר מאוכלס כמאת כולו ביהודים.
מסביב לבים הכנסת המרכזי בנוי מאבני גזית גדולים ומסביב לו בתי מדרש רבים מרוכזים במין רבוע בין ארבע רחובות,רחוב המרכזי בשם סובלסקה ומשני צדדיה חנויות מפוארות מלאות כול טוב אשר מציגים את שפע תוצרתם, מלאה במטיילים ובקונים,שיא תנועת המטיילים כמובן בשבת אחרי הצהרים לאחר צאת השבת,הרחוב מלא עד אפס מקום ובתי הקפה והקולנוע מלאים.
אנו גרים ברחוב ריינס על שם הרב ריינס הידוע אשר היה ממקימי תנועת מזרחי העולמית וכהן כראש הישיבה הלידאית אשר מיקומה ברחוב סדובה ,בינין הישיבה בית בן כמה קומות שכן כמאה מטר מפינת רחוב ריינס וסדובה,אחותי רעיה נקראה אל שם הרב.וכמובן אבי היה איש המזרחי וכהן יו"ר מרכז בעלי המלכה בתנוע.
מרכז העיר כולה כמעט מאוכלסת כמו שסופר בידי יהודים וכל אחד כמעת מכיר את השני ובמכרים רבים גם מחותנים ביניהם,אנו בקשרים עם רוב המשפחות בסביבה,לידנו בפינת הרחובות סדובה-ריינסה גרים המשפחות קושצנסקי-סרברוסקי,סרברוסקי נשואי לבת של חייה קושצנסקי האלמנה אשה קטנת קומה,לנו קיר משותף אתם היות ואנו דירה אמצעית, משמול דירת שתי קומות של האלמנה חנה-ליבא מיאסניק,אישה מבוגרת בעלת רכוש עם לב של זהב אשר עושה צדקה לרוב,את תפילות בבוקר וקריעת-שמה בערב למדנו מפיה,אהבנו אותה אהבת נפש.ברחוב המקביל לא רחוק גר בן דוד של אבי בשם בנימין בסיסט,בנו מרדכי עם אשתו יצאו אתנו בזמנו מהגטאו לפרטיזנים ולאחר המלחמה הגרו לארצות הברית. היו עוד מספר משפחות בסיסט בעיר לידא כנראה קרובי משפחה אבל לו זכור לי מה קירבתם.
שני בניה של חנה-ליבא לאחר לימודי רפואה נשארו לגור ב עיר וורשא בו חיי ועבד דודם רופא ידוע מאוד ד"ר פופקו אחי אמם וכפי שנקרא בפי רבים הרופא הדתי,חובש הכיפה, שני בניה נשואים וחייו ועבדו בוורשא,הצעיר חיים-נוח התפרסם כמנתח ובזמן המלחמה הציל חיי רבים בפרט בפעילותו ביחידת הפרטיזנים בו שרת.
ממולנו בפינת הרחובות סדובה-ריינסה גרים משפחת גבנסקי,ראש המשפחה זכריה-שלמה חייט במיקצוע,איש דתי מאוד,גדול הבנים,צבי(הרשל)שוחט ומוהל,איש נמוך וממושקף,גר עם משפחתו לא רחוק מ הוריו,יתר בני המשפחה,בת נשואה עם בעלה גרים בקומה השניה של הבית ועוד שני בנים ובת לא נשואים גרים עם הוריהם .נכרת בזיכרוני,אחותי חלתה,אמי אומרת לי,חיימקה גש לרבי זכריה-שלמה תבקש ברכה ממנו נגד עין רעה,קיבלתי חצי זלותי והלכתי עליו ואמרתי לו את בקשת אמי,רבי זכריה אומר לי תכניס את הכסף לקופסה על הקיר,זאת הייתה הקופסה המפורסמת בצבע כחול לבן של קרן הקיימת,למרות שהמשפחה דתית חרדית בעומק ליבם האמינו במצוות ישוב הארץ.
ממול למשפחת קושצנסקי ברחוב סדובה גרים משפחות ברניקר ופישר שנשואי לבת של דבורה ברניקר,הבת הבכורה בשם פייגל (ציפורה)פישר ו להם שלושה ילדים, גם יתר שתי הבנות נשואות וגרות באותו בית גדול בן שתי הקומות,ולהם מספר ילדים.
ממול למשפחת גבנסקי ברחוב סדובה גרה משפחת ביאלוגרודסקי,אברהם,יהודית ו שתי בנותיהם,רבקה ואחותה הקטנה הניא אשר הייתה בגילי ו למדנו באותו בית סיפר ובאותה כיתת לימוד,לפעמים ניצלתי אותה כשלאהייתי מוכן עם שעורי,בין שתי המשפחות שררה ידידות עמוקה לעורך ימים עד הסוף המר.
מצד ימין של רחוב ריינסה רחוב קטן בשם הסנדלרים (שוסטר-גס)בפינת הרחוב עם סדובה בית כנסת בו אבי היה גבאי, בהמשך ובאותו צד של רחוב סדובה עמד בינין של ישיבת ריינס שהמשך שכן בה בית הספר תרבות הלידאי,
מצד שמאל לרחוב ריינסה ב המשך סדובה היה משכנם של מרכז הדעת היהודי של העיר ו של העירות מהסביבה,מעל כל בתי המדרש ובתי תפילה למיניהם התנוסס בית הכנסת הגדול והמפואר שכולו בנוי אבני גזית,בשנת 1942 הנצים פוצצו אותו בעזרת חומרי נפץ.
בהמשך רחוב סדובה לכוון בית הכנסת הגדול בבית בן שתי קומות היה לאבי בית מלאכה בו היה מיצר מוצרים ממתכת וכן היה משרת את מפעלי העיר השונים בתיקוני מכונות שלהם,כמובן העסיק מספר עובדים לפי הצורך,בין המוצרים שיצר,אביזרים לפרזול דלתות וחלונות,תנורי בישול במסגרות מעוטרות של צינורות נחושת עם חרסינה וכל מיני מוצרים אחרים.
באותם הימים חיינו בטוב והעסקנו בבית עוזרות נוצריות לפעמים נשות עובדים,זוכר אנוכי את אחת בשם קטיה אשר שנים רבות לאחר הפסקת עבודתה אצלנו הייתה בא לבקרינו באותה הזדמנות מנגנת לנו במפוחית פא ורוקדת בפנינו,לנו הילדים זה שמח ובידר.
ילדות מאושרת בלי דאגות,את שיא הכף היה לי בחופשות מלימודים שנסעתי לסבא וסבתא לליפנישוק,מצד אחת אמי הייתה משתחררת ממעסי הקונדס שלי בסביבה ונחה על מנת שתוכל לטפל בי במשך השנה הקרובה ו אנוכי הייתי שמח להיות חופשי כציפור ולעשות ככל שרציתי.
יחסים מיוחדים קיימים בין משפחת בסיסט עם המשפחות בצומת הרחובות ריינס וסדובה, במיוחד עם משפחת ביאלוגרודסקי,לפי זכרוני בימי שוק בימי חמישי אמי הייתה עוזרת לביאלוגרודסקים בחנותם במרכז השוק העירוני שהיה גם בית מלאכה לכובעים במכירות לגויים שמגיעים עם מרכולתם ו רוכשים מוצרים שונים בחנויות הרבות של היהודים במקום,כל זה אמי עשתה ללא תמורה למען הידידות.
פעמים רבות השכנים נעזרו אחד בשני גם בכסף בזמנים קשים,שררה ידידות עמוקה שהוכיחה את כל זה בימי הכיבוש הסוביאטי ולאחר מכן בימי השואה.
נכרת חזק זכרונות ערבים של מוצאי שבת בו היו השכנים באים אלינו לשחק לוטו (בינגו),תוך המשחק כיבודים של שתית תה ואכילת פול (בובס)בסלון המרווח של ביתנו,תוך המשחק מדברים חדשות ומנתחים על מה שמתרחש בעולם,ימי המלחמה של האיטלקים באפריקה ו מלחמת ספרד ומה יהיה עם התפשטות הנציזם ומה יהיה גורל העולם ,זוכר אני שאברהם ביאלוגרודסק היה מרבה לדבר על כך ו משבש שמות של מקומות במקום אדיס-אבבה היה אומר אדים-אבבה,כולם היו מקבלים את דבריו בחיוך בלי לומר דבר.היו אלו ימי המלחה של איטליה ב חבש.
ככה התנהלו חיינו בלי לדעת על העננים השחורים המתקרבים אלנו.לי כל הסיפורים לא אמרו דבר, הייתי עסוק בלימודים ובמשחקים עם חברי בשכונה,היו לנו משחקים כמו מחנים עם כדור שהיה עשוי סמרטות ואחר מכן כדור אמיתי מעור,כמו כן שחקנו משחק בשם פיקר, כל המשחק היה בנוי על זה שקבוצת הילדים עומדים בחצי מעגל וצריחים לפגוע בפחית במקלות שכל אחד החזיק בידו ואחר מכן לתפוס את מקלו,האחרון בתור עונש היה חייב לעמוד לשמור על הפחית. את המשחקים הללו היינו משחקים בקיץ ב חורף עושקים היינו בגלישה והחלקה על הקרח,ב רחוב שוסטר (הסנדלדרים)שכן הבאר השכונתי,המים נשאבו ע''ד משאבה מהמים שנזלו נוצר קרח היות ומקום המשאבה היה יותר גבוה מהסביבה נוצר מקום טוב להחלקה,מובן שרוב הקהל היו ילדי הסביבה.אבי ז''ל ניצל את כשרונותיו ובנה לי אופנים על שלושה
גלגלים ו עגלת החלקה כולה ממתכת. הילדים כולם כינו בי,הילדים היו סוחבים אותי עם העגלה במעלה הגיבה על מנת להחליק במדרון בהתעלות מאחורי על הגעלת החורף.
.
כך התנהלו חיי הילדות שלנו בזמן הפנוי מלימודים,לא ידענו פינוקים ו שמחנו בכל אשר עשינו,כשהתבגרנו כל אחד התקשר למפלגות הציוניות שפעלו באותם הימים,חילק קטן הצטרף לבונד האנטי ציונית, רובינו הלכנו למפלגות ציוניות,אני הצטרפתי לביתר,מפקד באותם הימים היה קרוב למשפחתי בשם שאול פורמן שהתפרסם לאחר מכן בתור מפקד לחי בשם שאול הגלילי אשר נרצח בשנו הארבעים ע" הבריטים ב אריטריה.
בהמשך רחוב סדובה פינת רחוב טרגובה פעל בית מלכה קטן למברשות בעלות יהודי,בעל המלכה היה סובלני אלי ו היה מסביר לי את סודות עבודתו,כך כילד,הייתי כמו רוב הילדים סקרן וברוב המקרים של פעילות כפי שאמי הייתה מספרת חיימקה היה מגיע לפני כולם.
רוב הזמן לאחר הלימודים ולאחר שעורי תורה שהיתי מקבל בבית מפי תלמיד מאחת הישיבות בעיר שאבי היה מקפיד מאוד על כך הייתי חופשי,אמי הייתה שמחה קצת להיות פטורה מהתכשיט שלה אשר היה גורם לה כאבי ראש בבית.
אהבתי להסתובב בשוק העירוני שנמצא במרכז העיר,במרכזו באר מים ובעזרת גלגלים יצוקים ממתכת עם ידיות משני צדדיה היו מסובבים ודרך פיה היו מעלים את המים אשר היו מוזרמים לתוך כלים,היות וברוב הבתים לא היו מים זורמים כל דיירי הסביבה וגם הבאים לשוק בפרט בימי שני וחמישי ש מכפרים בסביבה היו באים לקניות וגם למכור את מרכולתם היו מרבים להשתמש בבאר.
נחרת בזיכרוני במיוחד חג פורים,אבי לקח אותי בערב לתפילה בבית המדרש הגדול אשר נמצא היה ליד בית הכנסת הגדול,ימי חורף,שלג עמוק,לאחר שנוקה לצעדי הרחוב נוצרו כאלו שתי חומות שלג ואנו צועדים ביניהם,התמונה הזאת בלתי נשכחת.
מחקה הייתי בלי סבלנות לחופש השנתי ולנסוע לסבא וסבתא לליפנישוק,שם הייתי חופשי לכל עולה לרוחי,
כמובן היו לי חברים לרוב,היה זה כבוד גדול לילדים מקומיים להיות בחבורה אתי, בגלל היותי בן עיר גדולה, התחברתי גם עם הבנים של הרופא (פלשר)המקומי קפוסטה אשר גר ליד הסבא שלי,משפחת קפוסטה, נוצרים פולנים,ספה פולנית סגורה היטב בפי,בניגוד לילדי יהודים אשר דברו לרות ידיש,ודיברו פולנית לא נכון עם כן במבטה ידיש ,השכם.בבוקר יחד עם חברי ינקה אחד הבנים הצעירים של ליבקה די בורד,כינויו של אביו בגלל זקנו האדום היינו יוצאים לדייג,משפחתו של ינקה מאוד עניים,האורים גרים בבית בסוף סמטה חולית בבית עם גג קש בן חדר אחד ללא ריצוף,בקדמת הבית בכניסה שוכן הרכוש הגדול של המשפחה סוס עלוב שבקושי חי,לי הדבר סיקרן מאוד,אבא של ינקה איש גדול ממדים עם זקן אדום היה מתפרנס מכך שהיה נודד בין עירות הסביבה בתור מהגיד,זאת אומרת מפרש דיברי תורה, מזה היה קשה ובלתי אפשרי לפרנס משפחה נפשות רבות,רוב הזמן לייבקה היה מלובש בגדים בלוי לקרת שבת וחג ו בזמן הופעות בתור מגיד היה לובש את חליפתו היחידה.
ינקה לימוד החיים הקשים היה בעל תכונות איך לשרוד,אכן למדתי ממנו דברים שלא ידעתי קודם,לצורך הדייג השתמשנו ב חקה עשויה מ ענף של עץ אגוז שרבים מהם היו באזור,לאחר מכן בקשתי מאבי לקנות לי חקה עשויה מ במבוק כך היינו יוצאים לדייג חמושים באולרים וגפרורים ולאחר דייג מוצלח עסקנו בלהתקין ארוחה ולאחר מכן במנוחה ליד הנחל בחורשה היפה והגדולה שבשבתות היו רוב יהודי העירה מטיילים לאחר הצהרים ו בערבים הנוער היה בה לבלות,
חוזרים היינו לקרת הצהרים כל אחד לביתו ולמחרת שוב היינו חוזרים נפגשים במקום מסוים ליד הנחל ועוסקים בדייג,כך הייתי מבלה את רוב ימי ב ליפנישוק,להורי אימי היה בית גדול עם מחסנים מסביב וחצר גדולה ושתי יציאות אחת לחזית ברחוב איביא השניה לסמטה מאחור מצד המחסנים,מחסן החציר והתבואה היה האוב עלי במיוחד,לפעמים נכנס הייתי ונשכב על הרמת החציר או הטילתן ונרדם חזק,הייתי מתעורר ו הראש שלי מסוחרר מהריחות של החציר והטילתן.בשנת 1932 החליט סבי לנסוע לארצו הברית לבקר את בניו,הבנים גרו בעיר ניו-יורק,בהיותו מוסמך לרב התחיל לעבוד כמשגיח כשרות על חנויות לממכר בשר,התפרנס בכבוד רב ובמשפחה חשבו שבהמשך לאחר שהתמקם במקום גם יתר המשפחה תעבור לארצות הברית.הדבר לא מומש כי לסבי לא מצא חן החיים שם,לדבריו,החיים של יהודי ארצות הברית לא לפי אורך חיים המסורתי היהודי כפי שנהוג היה באותם הימים שהוא הקיר באזור שנקרא היה ליטה בא נולד והתחנך.
הכן בשנת 1936 חזר,על מנת להגיע לליפנישוק הביתה צריך לעבור דרך המקום בא אנו התגוררנו בעיר לידא,זוכר אנוכי כי יום בהיר אחד סבי יואל משה נכנס אלינו לבוש חליפה אפורה אם זקנקן מתופח מאוד אלגנתי ,מודיעה לנו חזרתי,אכן הוא חזר,בהגיעו הביתה החליף את חליפותיו בבגד עבודה וחזר לעבד את אדמותיו שכה אהב.
בית ספרי בשם גיבור יהודי פולני ברק יוסלביץ שכן במקום שנקרא החצר של ווילנסקי על שם בעליו,מקדמת החצר שכן הקולנוע בשם מלנקי זאת אומרת,הקטן,כך אכן זה היה הקולנוע הקטן בעיר, שם ראיתי את ההצגה הראשונה בחיי,בית ספרי בנין בן שלוש קומות,ממולו בית החרושת לבירה של משפחת פופקו,אחד משני מפעלי הבירה המפורסמים עד היום ב תוצרתו המשובחת,מאחור בית ספרי שדה בור עם מגוון פרחים עונתיים בתחילת הקיץ ובהמשכו,שם שחקנו את משחקים שלנו בזמן ההפסקות לפעמים שלא חזרנו בזמן לאחר צלצול הפעמון בו השרת בית ספרינו הנוצרי היה מפעל ידני,השרת היה יוצאה לחצר ובתנועות יד מתלתל,מנהל בית הספר בשם הבאר אהב מאוד את הטיפה המרה,היה מתעורר ממנוחתו במשרד ששכן בקומה השניה וצועק עלינו בפולנית,וורוץ,וורוץ,זאת אומרת,לחזור,לחזור, ואנו תוך צחקוקים חוזרים לקטה.
בבית ספרינו גם המורים והתלמידים כולם יהודים,שפת הוראה פולנית,קיבלנו שעורים בכל המקצועות כפי שלמדו ביתר בתי ספר הממשלתיים הפולנים ופעם בשבוע שעור במסורת יהודית מפי המורה גניזוביץ,אחרית
על כתה שלנו המורה בשם ספרין(ספרינובה)אם לילד גדול יותר ממני שלמד במקום אחר,אשא טובת לב ומורה טובה אשר כולם אהבו אותה וכבדו,חבבנו מאוד את המורה אורשובסקי,אשר למד אותנו חשבון ופיסיקה,המורה ליכטמן לימד במקצועות מוזיקה ו גיאוגרפיה, המורה פרוכטמן מלכה, ומנהל בית הספר לימד אותנו גרמנית וציור.מאוד כבדנו את מורי בית ספרינו,סדר ומשמעת שרר בכל מקום,בבקר היו בודקים את ניקיון האישי של כל תלמיד,מדים וכובע מעוטר בסרט כחול מסביבו פיסת בד לבן על צוער חולצתו של התלמיד חובה לכל.
בית ספרינו נמצא בקצה המזרחי של העיר,למרות המרחק מבית מגורינו לא הייתה קיימת הסעה וצעדנו בכל ימות השנה לבית ספרינו,פעם בשבוע היה מתקיים שוק, (ירמרק)בכל יום ויום השוק היה פעיל אחת לשבוע יום חמישי היה במיוחד עבור תושבי הכפרים אשר היו מביעים את תוצרתם לעיר למכירה ובכסף היו רוכשים אצל סוחרי השוק שברובם היו יהודים את המצרכים שנחוץ להם לצורך חיי יום וציוד לעיבוד אדמתם,את זאת היו רוכשים בדרך כלל אצל היהודים היות אצל היהודים אפשר להתמקח על מחיר המוצר ולשלם פחות.
אהבתי בדרכי לבית ספרי לעבור דרך השוק ,לפעמים ראיתי קצבים בודקים פרה או אגל בצד את עובי שומן אכן פעם אחד גם אנוכי מששתי וקיבלתי תשובה מרגלי אחוריים של הבהמה.הדבר לימד אותי יותר לא להתעסק במקצוע זה.
השוק בלידא שכן במרכז העיר, מסביבו ברחובות ובסמטאות שוכנת רוב האוכלוסין היהודית של העיר וכלל תושביה של העיר,מצד המזרחי של השוק רחוב סובלסקה,רחובה הראשי של העיר בו רוב חנויות הפאר,בתי קולנוע,בנקים ו מוסדות העיר וממשל,רחוב ארוך,תחילתו מצפונה של העיר בא הכניסה היא הדרך מווילנא ובסופה שדה התעופה הצבאי של צבא פולין והדרך לעיר הולדתו של המשורר הפולני מיצקביץ נובוגרודק,
מוצאי שבתות ובחגים הרחות הומה ציבור יהודי אשר תוך כדי טיול נעמד להציץ ב חלונות החנויות למיניהם אשר מלאות סחורות מסוגים שונים שמחקים לקונה.
חיי הקהילה ממשיכים להתנהל כשורה למרות שנושרות רוחות המלחמה ושינעת היהודים שמורגשת מצעד הפולנים אשר מלובנת ע" התעמולה מצד גרמניה,בפרט לאחר הנאומים של הצורר הנאצי יימח שמו היטלר.
בעיתונים בספת האידיש ידיעות על פגיעות ביהודים במקומות במרחבי פולין,אצלנו מתיחות,הנוער שלנו דרוך,היו גם כמה פגיעות גופניות ביהודים והייתה גם תשובה מצד הנוער היהודי אשר הנפגעים היו מקרב הטייסים הפולנים,בסופו של דבר הרוחות נרגעו.החיים לאחר מכן התנהלו בסדר,כל אחד עסוק בשלו,אנחנו בלימודים והחיים ממשיחים.
במיוחד אהובים היו על כולנו החגים ו הכנות לקרתם,ובמיוחד פסח, ההכנות לקרת החג,הדגים,פיטום האווזים ובמיוחד אפית המצות,לצורך אפית מצות היו כמה משפחות מתארגנות והיו קורעים לזה בשם "פדרת"הנשים בדרך כלל עסוקות היו בהכנת הבצק ובמכשיר עם גלגלת עם שינים מחוררים את הבצק,אבי ז"ל היה מומחה לאפית המצה בפינו נקרע,זצר,זאת אומרת אחריה להכנסת הבצק לתנור,הכנסת הבצק התבצעה בעזרת מקל ארוך ובפעם אחד כמה מצות ביחד.אבי היה משגיח שהמצה לא תפגע ו להוציאה בזמן מהתנור,היו אופים שני סוגים,מצה רגילה על בסיס קמח ומים ומצת ביצים,אנו הילדים מאוד אהבנו את סוג מצה השני.
לאבי היה עוד תפקיד לפסח,פיטום אווזים,לאחורי הבית הייתה לנו חצר סגורה עם שער כבד מעץ,החצר בצורת מלבן לפעמים בקיץ היו מגדלים בא פרחים,לקת פסח אבי היה קונה מספר אווזים אשר היו מתהלכים בא חופשי וכמה פעמי ביום אבי היה חוזר מעבודה ו מפטם עד בא ערב החג היו שוחטים אותם ואת השומן היו מטגנים עם בצל ובחורף אהבנו לאכול את השומן מרוח על לחם ולבישול.
חרוטים ב זכרוני כמה דברים במיוחד הקשר המשפחתי,כמאת בכל ערב היה מבקר אותנו בעלה של בת דודתה של אמי, צביעה,בתה הבחורה של דודה שיינה-רבה,שמעון-פייבל,שמעון היה סוחר טבועה,היות וגרנו במרכזה של העיר לאחר יום מסחר היה בא עלינו לשבת עם אבי לשוחח,ליעד מי-חם מזמזם בן 12 כוסות עם צנצנות מרקחת של פטל או פרי אחר,בדרך כלל הדיבור היה על המצב שנוצר עם הגיעו של הצורר היטלר ועל המצב של היהודים בזמנים של אנטישמיות הגועה מצד שכננו הפולנים ובכלל בעולם כולו.
במקרים רבים הדוד שמעון כפי שקרנו לו היה שואל את אמי,סימא,יש לך כמה אלפי דולרים,אפשר כאת לקנות בזול טבועה ולאחר כמה חודשים כשהמחירים יעלו למכור ברווח טוב,אמי בלי לחשוב הייתה נותנת לא את הכסף ומרווחה כעבור כמה חודשים בלי לעשות כלום כדף טוב,כל זה נעשה בלי חתימה על משמח כלשהו, כאלו היו כשרי האמון בין המשפחות,בדרך כלל,לאת צרה תמחה הייתה בא מיד בלי חשבון וברוחב לב.כך נחרט בלבי לידא היקרה שלי עם סמטאותיה אנשיה עם הרחות של ערב שבת בו רצים נשות עם החמים למאפיה הקרובה והזמירות שנשמעות מסביב בסמטאות.
כל זה חלף ברוחות המלחמה שנשבו בעוצמות מכל הפינות מסביב,נחרט זיכרוני גיוס צבא פולין ואת גיוסו של אחי אמי פסח,את היחידה שלו רכזו ליד העיר בחווה ואנו רגלי ליווינו את דודי יחד עם כל החטיבה עד לרכבת אשר הובילה אותם לחזית,הדברים התגלגלו במהירות אסטרונומית ותוך פחות מחודש פולין מחולקת ואנו מוצאים את עצמנו בשלטון זר לנו,דודי לאחר קרבות בסביבת וורשה שרד והצליח תוך קשיים להגיעה בחזרה הביתה עם עוד שניים מחבריו אחד יהודי בן עיירותיו ובחור פולני מהסביבה,לפי הסיפורים דודי אשר היה שחין מצטיין על גבו העביר את שניהם כמה פעמים מעבר לנהרות.
עם כניסת צבא הכיבוש הרוסי סובייטי הכול השתנה במהירות עצומה לפי חוקים חדשים אשר לא ידענו עד כן,
מכן כל חיינו השתנו ללא הקר ונאנסנו להסתגל לנורמות חיים שונים ומשונים,קודם כל ממשטר של שפע למשטר של חוסר דברים שהיינו רגילים,כמו למשל,כל דבר בהקצבה,מחירות מתחת לשולחן,רדיפות של בעלי עסקים,לנו ילדים לאחר שהתרגלנו לשיטת לימודים שנהוג היה עד כן קשה להתרגל לסדר יום חדש,לשיטת לימוד חדשה לספות כמו רוסית וביילורוסית וכן הוסיפו לנו גם לימוד ספת האידיש בשיטת היבסקציה זאת אומרת האידיש לפי שיטת שונה שהקרנו,כל מילה שמקורה עברית סורסה,למשל שבת נכתב שכעס,
כל המוסדות היהודים ובתי הכסת סגורים,אין פעילות דתית או רוחנית לציבור היהודי ותחילת חיסול הזהות היהודית שהייתה מוכרת לנו מדורי דורות.
עם תחילת המשטר משתתפי הפעולה היהודים התחילו הלשנות על כל משהיה קשור למפלגה ציונית כלשהי, הבן האדם היה נאסר באמצה הלילה וברוב המקרים גורלו לו ידועה,לאחר מכן גם משפחתו מפנים תוך רבע שעה בלילה לתוך קרונות אשר מובילות אותם עמוק לרוסיה.
פחד ו חשש מכל,מפחדים לדבר עם אנשים זרים,אסור לשמועה רדיו מתחנות זרות,בחוצות מותקנים רמקולים שמשדרים תעמולה ,בבתי ספר הוחלפו ההנהלות באנשים מטעם אשר הובאו ממזרח של רוסיה והיו נאמנים על השלטון,הונהגו בחינות רבע שנתי חוץ מבחינה סוף שנתי,כל זה זר לנו,אנו לו אהבים את המורים החדשים,ומאוד קשורים למורים מימי עברו והדברים מורגשים בשטח.
מכריחים אותנו להשתתף בכל מיני טקסים ותהלוכות הקשורות לחגים שזרים לנו,אין לנו ברירה מי שמסרב נענש,קשה אבל לאת לעת מסתגלים למצב החדש, סבל ההורים יותר משובח,רכוש מולאם ,דירות מעל 120 מטר מולאם ויש צורך לשלם שחר דירה אשר בבעלות המשפחה עשרות שנים ,כך מתנהלים החיים,הגבלות שלא הקרנו מאולם,נישאות מעיר לעיר יש צורך באישור מהשלטונות ועוד מיני צרות שונות,אין לנו ברירה ואנו מתרגלים לצורת חיים זו.
כך אנו מגיעים לשנת 1941 לסוף חודש יוני ומשום מה אנו כבר בחופשה מלימודים.הזמנים לא רגועים כולנו מאוד במתח ולא יודעים מה יהיה מחר,אכן לא טעינו,לא עבר זמן רב ו הגרועה ביותר התגשם.


הדרך אל הגהנום ובחזרה
תחילת מעגל החיים

אוקטובר 1941,יהודי לידא מוכנסים ל 3 רובעי הגטו,אנו בהגיענו מליפנישוק ללידא יחד אתנו החליטו גם אחותה הצעירה של אמי צירל עם בעלה ושלושת ילדיהם,שרה,רכל,ושולמית הקטנה להצטרף אלינו,בעלה נפתלי טען כי בזכותנו גם הם יהיו מוגנים מפני פגיעות הקשות שעומדים להתרגש עלינו,בעלה דודי נפתלי טען כל הזמן כי היחידים שלא יפגעו וישערו ללא פגע מכל המשפחה זה משפחתנו הקטנה ובזכותנו גם הם.נפתלי מיום ראשון של המלחמה נהיה עוד יותר דתי עד כדי כך שחוץ משלוש פעמים תפילה ביום היה צם בימי שני וחמישי. באים מוצאים מקום לגור אצל בת דודתה של אמי, חיילה הרמן,שני הבתים שלנו נהרסו בהפצצה כבר ביומה הראשון של המלחמה,הרמן נוימן בעלה איש טוב לב ומקסים ונעים הליכות,אנו מרגישים קרבה חזקה אליהם ובכניסה לגטו כמובן חולקים אתם חדר,בית עץ קטן בו התגוררו כשלוש משפחות של פולנים מאכסן בתוכו עכשיו כ 40 איש,מאוד צפוף אבל בכול זאת חיים בתקווה נוכל להסתדר על מנת לעבור את הזמנים הקשים עד בו הגאולה.חיים אם הנוימנים בהרמוניה,זאת אומרת,מתחלקים עם כל מה שיש,בחדר אחד אנו 5 נפשות של משפחת בסיסט והנוימנים עם ילדתם הקטנה כבת 4.
הגרמנים פקדו לכל יהודי איש ואישה מגיל 12 לעבוד,אבי בהיותו אומן מפורסם הוטל אליו להקים את מפעל המתכת אשר שכן בבית בן שתי קומות במרכז של בית סיפר למלכה מגודר מסביב ושמור בידי שוטרי עזר גרמנים.
אני אז תלמיד ובאין ברירה אבי הכניס אותי בתור עוזר למסגר,המקום היה יחסית מוגן בפני הנוגשים וגם קיבלנו פעם ביום מרק וכמה פרוסות לחם.לאחר זמן אבי הכניס גם את בן דודתי צבייה בוירסקי, דוד, וכך בילינו ביחד את זמנינו בעבודות בעבוד ויצור כל מיני תוצרת עבור הגרמנים.עבודה זו הצילה אותנו בזמן ההריגה ההמונית,כמו כן עזרה לנו להכין כלים אשר אפשר לנו לאחר זמן לצאת ליערות וללחם במסגרת יחידות הפרטיזנים ולנקום בגרמנים.

1
חיים בסיסט
קיץ 1939  4 194 --במעגל החיים

קיץ 1939: אנחנו,אמי סימה,אחותי רעיה ואנוכי,נמצאים במקום קיט בשם מינויטי .15 ק"מ מלידא מקום מגורינו.כבכול שנה,בחופשת הלימודים עברנו לגור בסביבה כפרית: בכפרים ניבנו לשם כך בתים להשכרה:גרנו שללוש או ארבע משפרחות ביחד,בבית עם מטבח משותף,הכפר כולו השתרע לאורך 'רחוב אחד,הסביבה מקסימה,אגם גדול,יערות עצי אורן,אווירה פסטורלית.בסופי שבוע היה אבי קלמן,מגיע ברכבת וחוזר לעבודתו ביום ראשון.בימי שישי ובשבתות היו מגיעים מלידא בני נוער יהודי בהמוניהם ברכיבה על אופניים ,לטבילה באגם ובמנוחה בחיק הטבע.המקום היה מלא חיים,והגוי בעל המכולת היחיד במקום היה עושה כסף רב. כל בני הכפר נשאו שם משפחה אחד.לא עלה על דעתנו כי הכל ישתנה בחיינו.

חזרנו הביתה בסוף אוגוסט לתחילת הלימודים,אחותי למדה בבית-הסיפר התיכון של הכמרים הפיארים,אשר נועד ללימודי המסחר העניק תאודה מנהל-חשבונות מוסמך למסיימי.
אני עמדתי לסיים באותה שנה את הכיתה השביעית ,האחרונה בבית-סיפר היסודי הממשלתי.היו דיבורים על מלחמה,שמענו את נאומיו של היטלר וזכורים לי הוויכוחים בין אבי וחבריו בערבים בביתנו,על כוסות תה מהסמובאר הלואט אם תפרוץ מלחמה אם לאו.

הורי נרשמו כבר בשנת 1932 לעליה לארץ ישראל,אבי היה מבכירי "המזרחי" בערינו:,הסוכנות היהודית הבטיחה לסדר סרטיפיקטים (רישיונות עליה) עבורנו ואמרו להורי שאין מה למהר,כיוון שמבחינה כלכלית היה מצבנו טוב,לא נלחצנו וחיכינו עד שיגיע תורנו לעלות.שבנו ממקום הקיט אך לא הספקנו לחזור ללימודים,כאשר התחיל הגיוס לצבא הפולני.גם דודי פסח,אחי אמי,גויס,לווינו אותו ואת יחידתו לרכבת,בדרכו לחזית.לח

פרצה המלחמה:גם לידא הופצצה.הגרמנים תקפו ממערב ומצפון וכעבור שביעיים התמוטטה פולין.
ממזרח נכנסו הסובייטים ופולין חולקה לשניים בין רוסיה לגרמניה.הגבול החדש עם גרמניה היה עכשיו כ-200 ק"מ מערינו.אני זוכר את כניסת הצבא הסובייטי לעירנו;עמדתי בהצטלבות הרחובות "סובלסקה"ו "השלישי למאי",במרכז העיר;היה בוקר גשום מאוד,קודר,וכפי שהתברר לנו בהמשך,גם על חיינו ירדה קדרות. השלטונות הסובייטים העבירו אותנו מבית-הספר הישן והטוב לבית-ספר אחר,יותר מרווח.
לשלטונות לא נראתה רמת הלימודים של הפולנים ולכן הורידו אותנו כתה. התחלנו ללמוד לפי שיטת לימוד סובייטית.כוון שבית-הספר היה יהודי,קיבלנו גם שעות לימוד ביידיש של ה"יבסקציה" יידיש של "עמעס"("אמיתית").נוסף ליידיש למדנו רוסית,ביילורוסית וגרמנית.הסבירו לנו שהאויב העיקרי הינו גרמניה,וכיוון שתפרוץ בקרוב מלחמה יש להכין קאדרים של לוחמים יודעי גרמנית.
נוסף לכך לימדו אותנו הגנה הג"א,תרגילים ושימוש בנשק;כל זה במסגרת שעות ספורט.כך זה נמשך עד ה 22 ביוני1941.
בזמן השלטון הסובייטי נערכו מאסרים ורדיפות של כל מי שהיה קשור למפלגות ולתנועות הנוער הציוני לסיביר,בלילות.בבקרים היה מתברר לנו כי שכנים ומכרים נעלמו.למזלנו,ולאור מה שקרה אחר-כך,לנערינו,ממשפחתנו לא הוגלה איש;שהרי רבים מאלו שהוגלו ניצלו הודות לכך.

יוני 1941-סופת מלחמה

אני זוכר היטב את ימי יוני 1941, ערב פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה.היינו בחופשת הלימודים אצל משפחת אמי בעיירה בשם ליפנישקי (בידיש-ליפנישוק),27ק"מ לידא.כל בוקר הייתי יוצא עם חברי ינקה לדייג,בסביבה היו נחל ואגם גדול,ינקה היה אחד מעשרת ילדיו של לייבקה די-בורד (לייבקה בעל הזקן) 2. בעיירה ליפנישוק לא היו קוראים לאנשים בשמות משפחה,לכל אחד הודבק כינוי לייבקה די-בורד היה יהודי בעל הדרת פנים,אדום שיער ובעל זקן ארוך-ומכאן כינוי.אותו בוקר,בצאתנו לדייג,שמענו
פיצוצים,יחסנו את זאת לאימוני הצבא האדום.כאשר חזרנו לקרת הצהריים לעיירה,מצאנו מהומה גדולה,חיילים מתרוצצים .רצתי לבית דודתי צירל,בבית שכנו קצינים סובייטים. מהם שמענו שפרצה מלחמה,שלידא הופצצה קשות והיא בוערת.אמרו שהיו נפגעים רבים ואני דאגתי מאוד לשלום הור
ואחותי.לפנות ערב הגיעו הורי ואחותי ואיתם רק מפתחות הבית.כל רכושינו עלה באש.שמחנו שהם לפחות נותרו בריאים ושלמים.ואני זוכר שבתמימותי שאלתי אותם:"מה עם הכינור שלי?"מצחיק...
היינו עדים להתמוטטות הצבא האדום בתוך ימים ספורים,וכעבור ימים חזינו בכניסת הגרמנים.אלפי שבויים הובלו דרך העיירה,רעבים וחולים;ביניהם היה גם קצין, מדייריה לשעבר של דודתי צירל.
סבי ז"ל יואל-משה יצא עם שק לחם והחל לחלק לחם לשבויים.חייל גרמני היכה אותו,הוציא את השק מידיו והתחל לזרוק את הלחמים לתוך המון השבויים.החיילים השבויים נלחמו ביניהם על כל חתיכת לחם והגרמנים עמדו בצעד וצחקו.
שבויים שהתמוטטו בצעדה זו נורו מיד למוות ונקברו בתעלות הניקוז בצידי הדרך."הקבר" סומן בלוח עץ שעליו צוין;"כן קבור חייל רוסי אלמוני".כך הובלו אל מותם אלפי שבויים רוסים על-ידי כמה חיילים גרמנים,ללא ניסיון התנגדות או בריחה מצידם.

מראש השנה ויום כיפור שבהם נמצאנו עדיין בליפנישוק,נחרטה בזיכרוני התפילה,שהתקיימה מפחד הגרמנים בבתים פרטיים.משפחתנו התפללה אצל סבי,יהודי כבן שמונים,בעל סמיכת לרב וראש ישיבה בעבר.הגרמנים אילצו את היהודים לגלח את זקנם.ראיתי את סבי בפעם הראשונה בחיי בלי זקן והיה לי קשה להתרגל לזה.התפילה הייתה עצובה וקשה מאוד,שטחנו את תחינותינו בפני בורא-עולם.קשה לשכוח מעמד זה .

בסוף ספטמבר 1941 נתקבל צו לעבור לאיווייה,עיירה גדולה יותר מליפנישוק. אנו קיבלנו אישור לחזור ללידא,כתושביה לשעבר.אלינו הצטרפה צירל,אחותה הצעירה של אמי,עם בעלה נפתלי ושלושת בנותיהם הקטנות.יצאנו ללידא בעגלות איכרים.כאשר הגענו העירה קיבלנו הלם.הכול היה הרוס,ומכל מרכז העיר שהיה מאוכלס ביהודים נשארו קירות שרופים וחלונות פעורים.בקושי יכולנו להכיר את הרחובות בהם גדלנו.רק ביתה של דודת אמי,אחות סבי,שיינה-ריבה,נשאר באורך פלא שלם מכל הרחוב ההרוס.ממול נמצא בית הסוהר הישן,שרוף.הצטופפנו כמה משפחות בכל דירה.דודתי צירל התמקמה אצלח צביה,בתה של דודה שיינה-ריבה,שביתה ברובע פיאסקי נשאר גם הוא שלם.
ביום הראשון לכניסתם לעיר רצחו הגרמנים כ300 יהודים מקרב האינלגנציה ובתוכם את שכננו אורשובסקי,איש נפלא שהיה גם מורי למתמטיקה.הגרמנים אילצו את היהודים לבחור מועצת יהודים(יודנראט),במועצה היו כ-13 איש,ביניהם הבר,מנהל בית ספרי לשעבר ומורינו הנערץ ליכטמן.
כעבור זמן קצר,באוקטובר 1941,נאלצנו להצמיד לבגדינו טלאי צהוב וצווינו להתרכז ברובעים מוגדרים.לפני המלחמה התגוררו בלידא כחמישה-עשר אלף יהוהדים;עכשיו רוכזו כעשרת אלפים ב-3 רובעים;פיאסקי,קושרובה והשלישי ,הגדול שבהם בפוסטובסקה-חלודנה.

בגטו.

משפחתי ומשפחת דודתי שיינה-ריבה,עברו לרובע פוסטובסקה-חלודנה.התמקמנו ברחוב חלודנה 15,בית עץ פינתי קטן,מחולק לארבעה דירות של חדר ומטבח;השירותים היו בחוץ..בצד אחד גבל הבית עם בתי המלחה של הגביטסקומיסר,בתי המלחה הוקמו ביוזמת היודנרט על מנת לעזור ליהודים לשרוד.עובדה שאפשרה לנו להסתנן לתוכם מדי פעם;.בחזית הבית נאלצנו לתלות שלט עם שמות הדיירים.בחדר אחד גרנו אנחנו ובתה הצעירה של הדודה,חיהילה עם בעלה הרמן וילדתם הקטנה;בחדר אחר גרה בתה הגדולה של הדודה יוכבד עם בעלה מנחם שני ילדיהם ושני בחורים פליטים מעיר לודז' שבפולין,ושמם איגנץ ואברהם פלדון;בחדר נוסף גרו פליקס,פליט מהמבורג שבגרמניה,אשתו וילדם.בחדר העורפי גר משה,בנה הבכור של דודתי שיינה-ריבה,(שכונה-דער-סטרז'ניק)עם אשתו אחיייניתו נערה כבת 13.בסך הכול הופיעו בשלט החזית הארבעים שמות.
כל יהודי מגיל 12 או 13 חייב לעבוד. הגרמנים ניהלו נגדנו מלחמה פסיכולוגית. הם היו מסבירים לנציגים שלנו,שמי שעובד,או כהגדרתם כל "יהודי פרודוקטיבי",יישאר בחיים. רוב העבודות היו קשות 3 ) מארד. בעיקר עבדו בפירוק קירות הבתים שנהרסו בזמן ההפצצות;זאת כנראה מפחד המחתרת שתקום; יצא שרוב היהודים עבדו בפירוק בתיהם;הלבנים סודרו בערימות לשימוש הגרמנים;"סדר חייב להיות" הייתה האמרה המפורסמת שלהם; יהודים עבדו בניקיון העיר,ובחורף בפינוי כבישים משלג וקרח. אחרים עסקו בפינוי והעמסת רכבות וכל מיני עבודות משונות.המועצה היהודית חפשה דרכים לשכנע את הגרמנים שיש צורך ביהודים להפעלת המערכת, וכי חיוני להקים מרכז מפעלים במקום אחד,על מנת לשרת את הצבא וגם את המערכת האזרחית.כך קם הרעיון של בתי-המלכה.שנקראו בשם הגרמני "הנדוורקרשטאן".בראש המפעל עמד גרמני,מפקח מטעם מפקד המחוז,ולצידו מהנדס יהודי בשם אלטמן,חתנו של צוקרניק, מעשירי העיר;אלטמן,יהודי מתבולל שדיבר גרמנית ופולנית בלבד, האמין עד הרגע האחרון שהגרמנים לא ישמידו את כל היהודים. לצידו פעל אלפרשטיין, יהודי שהאמין כמוהו בהבטחות הגרמנים.להקמתם של בתי-המלכה חיפשו בעלי מלכה מכל הסוגים.אבי ז"ל מסגר בעל דיפלומה של מייסטר,יחיד בכל המחוז,ושהיה מפורסם מאוד במיקצועו ,נבחר למנהל מפעל המתכת.משה,בנה של הדודה שיינה-ריבה,נבחר להיות מנהל במפעל לייצור רהיטי עץ.
למנהל המוסך נבחר מכונאי מחונן בשם וולוול(זאב)קרופסקי.היו גם מפעלים לייצור בגדים,נעלים ועוד.
אני הצטרפתי לאבא,למרות שידיעותיי במקצוע היו שוות אפס.כך התחילו חיי בגטו.

הגטו היה מגודר בתיל דוקרני והיו לו שתי כניסות.הכניסה הראשית הייתה מצד הרחובות סובלסקה-פוסטובסקה.שער נוסף מצד הכפר רושלקי שממזרח,אפשר לגרמנים כניסה ויציאה נוחה לכפרים שבסביבה.צד מזרחי זה של הגטו גבל עם הנחל לידזייקה ומצפון לו פסי הרכבת למינסק,וגשר שמשמר על-ידי גרמנים ואוקריינים,מצד מערב נמצאו בתי-המלכה ורח' סובלסקה;זה היה הגטו המרכזי,כולו בתי עץ קטנים,שהיו מאוכלסים בעבר על-ידי נוצרים,סה"כ שני רחובות וכמה סימטאות. רובעי הגטו בקושרובה ובפיאסקי היו קטנים יותר,וכפי שהתברר לאחר-מכן,גם זמניים.שני הגטאות,בפיאסקי וקושרובה,היו מרוחקים יחסית מהגטו המרכזי,ושכנו בצד השני של העיר.מוסדות היודנראט נמצאו בכניסה הרשית,ממערב ,מצד רחוב סובלסקה.מצד חלודנה הייתה כניסה עבור העובדים לבתי-המלאכה של ההנדוורקרשטאטן.
נכנסנו לגטאות לקראת החורף בקור שמתחת לאפס ללא כל א מצעים להסקת הבתים;מחוסר מקום היינו ישנים שלושה-ארבעה במיטה אחת.היה מחסור גדול במזון,תרופות ומצרכים חיוניים.

בעבודה הקציבו הגרמנים מנת לחם של כ-500 גרם לאיש,ופעם ביום מרק חם ממטבחו של מפקד המחוז; את האוכל היה מביא לנו דוד-ליפא ברקוביץ,איש גדול מימדים,אדמוני וטוב לב;אוכל קיבל רק מי שעבד. אותו זמן הגיעו אלינו שמועות מווילנה ומעוד ערים,כי הגרמנים מוציאים להורג יהודים.גם בלידא הרגו יהודים,אבל לא בקבוצות גדולות,רק על-מנת לבלבל אותנו להטיל עלינו פחד.כך אסרו בתחילת שנת 1942 כשמונים יהודים שעבדו במחנה הצבא הישן וביניהם את שמעון אביו של דוד.כעבור זמן קצר הוצאו כולם להורג.כל זה טענו הגרמנים,קרה משום שהיהודים ניסו לגנוב נשק.ידענו שזה שקר,היות ולא היה לנו באותו זמן כל קשר עם המחתרת או הפרטיזנים.גם לרציחות הנוספות היו להם הסברים.הם טענו שהיהודים שנרצחו אינם פרודוקטיביים .נוצר אי-שקת והרגשנו את הסכנה.

באותו זמן התחילו להגיע יהודים מווילנה,בדרך לא דרך.הבשורות שהביאו הווילנאים היו עוד יותר קשות. שם החלה תקופה של אקציות,של הוצאות המוניות להורג בפונארי.לידא היתה באותו זמן שקטה יחסית ולכן התחילה בריחת יהודים לכאן.את היהודים שהגיעו מכל מיני מקומות,כמו ווילנה וגרודנו,היה צורך לצייד בדחיפות בתעודות,שיאשרו שהם תושבי לידא ותיקים;אחרת דינם-מוות.יוכבד,בתה הגדולה של הדודה שיינה-ריבה,ובעלה מנחם רזניק היו מיודדים עם ראש העיר מטעת הגרמנים עוד לפני המלחמה.מנחם פנה אליו בבקשה לעזרה והוא סיפק,תמורת תשלום,טפסים ריקים לתעודות וחותמת של העירייה.כך התחיל הפרק בו קיבלו הפליטים תעודות תוצרת מנחם רזניק.

בינתיים המשיכו הגרמנים בהרג הסלקטיבי בלידא.בין השאר הרגו את סימה טרשינסקי(מהפנבוקים),
שכנתנו מלפני המלחמה,משום שלטענתם נסעה לעיירה בסביבה ללידא ללא אישור.
מדי פעם היו מגיעות אלינו,מפיהם של תושבים המקומיים הגוים,או עוברי אורח נוצרים,בשורות קשות על רציחות של יהודים ממקומות שונים.באחד הימיםב נצטווינו למסור פרוות,כסף,זהב וחפצים יקרי ערך,תוך איומים של דין-מוות למסרבים.כולנו עבדנו יום-יום מבוקר עד ערב;בערבים הערוכים של החורף בילינו לאור עששיות מתוצרת עצמית,בסיפורים,שירה,ומשחקי קלפים,בויכוחים על מצבינו בתקווה בלב למפלת הגרמנים בקרוב,על המלחמה ועל מה שניתן לעשות;תשובות לא היו לנו.

מאורעות טראגיים-פרשת פליטי וילנה

בינואר 42 או בתחילת פברואר אירע מעשה שהיו לו תוצאות טראגיות ,בלידא חיה משפחת גנבים בשם זימלך,יהודים שעסקו בגניבת סוסים אצל גויים ומכירתם.באד הימים החליטו לערוך שוד בכנסייה הפרבוסלאבית שברחוב סובלסקה,הסמוכה לגטו.הם פרצו לכנסייה והופתעו שם על-ידי הפופ(כהן הדת הפרובוסאבי)שנמצא במקום.תוך כדי התגוששות נדקר הפופ והוחש לבית-החולים.הדבר נמסר לגרמנים ובחקירתם התברר שהשודדים היו יהודים.הגרמנים צוו אז על מועצת היהודים להסגירם ללא דיחוי,אבל שלושת הפושעים ברחו מלידא.
בתוך הגטו נשארו בקרב הפליטים מפולין כמה שהיו מזוהים עם הפושעים והיודנרט החליט ,בלית ברירה,להסגיר אותם.השניים(אחד מהם בשם ווירובק) נעצרו ונמסרו לידי הגרמנים.השניים ברצונם להציל את עצמם,סיפרו לגרמנים שמרמים אותם,וההוכחה לכך היא שבגטו מייצרים תעודות מזויפות עבור פליטים יהודים.הם גם הצביעו על מנחם רזניק כעל מי שמייצר את התעודות.
באותו ערב הגיעה שוטר פולני שעבד בשירות הגרמנים,בשליחות ראש העיר,והזהיר את מנחם ויוכבד ויעץ להם לברוח.מנחם,יוכבד ובנם הגדול נוח(נער כבן 13) עזבו את הגטו בדרכם לווילנה, בהשאירם את בנם הקטן ,בן החמש,אצל דודתו חיה'לה.

כעבור זמן נאסרו כל חברי היודנרט.
בשני או שלישי למרץ 1942 התעוררנו השכם בבוקר לקול צעקות ויריות. יצאנו בבהילות לרחוב.מי שלא היו זריזים מספיק או חולים ונשארו בבתים נורו למוות; כך ראיתי את שכנתנו גברת שפילקובסקי,אחות במקצוע,הרוגה בתוך השלג ליד ביתנו.אותנו העמידו ברביעיות והובילו למגרש ענק ליד הדואר המרכזי.בכניסה עמדו שני הפושעים והצביעו על הפליטים שקיבלו תעודות תושבי-מקום מזויפות.האנשים הוצאו מהשורה והובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו.כך נרצחו כמה מאות יהודים,רובם ווילנאים.לגרמנים הייתה זו מעין חזרה לאקציה,שעתידה הייתה להתבצע בחודש מאי הקרוב,בלידא וסביבתה.
לאחר פרשה עגומה זו המשכנו בחיינו,היינו מתווכחים על מה שצופן לנו העתיד.החדשות מהחזית ו הקרב על מוסקבה חיממו את ליבנו;למרות התיימרויותיהם של הגרמנים על נפילת מוסקבה הקרובה ראינו שהמלחמה נמשכת,והיו לכך הוכחות ברורות;יום-יום עברו רכבות ליד הגטו מלאות פצועים גרמנים מהחזית.

אני זוכר היטב את הוויכוח עם היהודי הגרמני פליקס,שהיה חוזר וטוען,שצריך לעבוד נאמנה ובזאת להציל את חיינו.היו לו בגטו שותפים רבים לדעה זו.עברנו לגור בדירה שנעזבה על-ידי יוכבד ומנחם יחד עם איגנץ ואברהם פלדון.שנו האחים הפליטים מעיר לודז' שבפולין.איגנץ הבכור,היה בלונדיני יפה תואר,בעל נימוסים,מקרין אצילות ופיקח מאוד,לעומת אחיו אברהם כהה עור,גבוה ואתלטי, לשעבר אלוף פולין באגרוף לנוער,בעל מזג חם.איגנץ,ששלט היטב בגרמנית,הצליח במקום עבודתו ליצור קשר עם שני גרמנים,רס"רים בפלד-ז'נדרמריה(משטרה-צבאית).דרכם היה משיג מזון וכל מיני מצרכים ליום-יום.אנחנו מצידנו התקשרנו לידיד משפחתנו בשם יאן דויליטקו מהכפר סטיגני,כעשרים ק"מ מלידא,וגם עם ידיד פולני יליד לידא בשם בולטוש:שניהם עזרו לנו בהשגת מזון. יש לזכור,שבעזרת זו שלהם הם הסתכנו בסכנת מוות להם ולמשפחותיהם.

בין הנמלטים מהעיר ווילנה היו שני צעירים,אח ואחות,נער כבן שלוש-עשר בשם ליונק ואחותו כבת עשרים,נערה יפיפייה ובלונדינית.אחותו של ליונק השיגה ממקום כלשהו תעודה של פולקס-דויטדשה(שייכות לעם-הגרמני) והיא הסדרה בעבודה בבית הדואר המרכזי.ליונק נשאר אתנו בגטו והיה נוהג להסתובב בין הנוצרים בכפרים ומדי פעם נכנס אלינו הביתה לגטו.ממנו למדנו על המתרחש מחוץ לגטו.

בינתיים התרחשו בגטו מאורעות טרגיים נוספים.בעקבות פרשת הפליטים מווילנה וממקומות אחרים,נעצרו ששת ראשי היודנרט ונרצחו באכזריות במכות.האנשים שקיבלו את גופותיהם סיפרו,שלא נתן היה לזהות איש מהם . כעבור זמן בפקודת הגרמנים יודנרט חדש.

שורדים

בדירה אליה עברנו לגור עם איגנץ ואברהם ,עמד תנור אפיה גדול.מכוון שקיבלנו הספקה משני הנוצרים,מאיגנץ וגם זרח ארלוק,שמצאו מקור לספקה,החליטה אמי לעסוק אפיית לחם וחלה ומכירתו ולאחר מכן גם בבישול ארוחות;התפתח מן עסק:מסעדה-מפיה.כל מיני אנשים היו באים לקנות לחם.אני זוכר משפחה מווילנה,גנבים מכובדים בשם "די האלבה-חלה"(חצי-חלה) חתנם , בחור צעיר ונחמד,היה מבקש מאימי שתמכור לו חצי-חלה,כאשר אמי היתה שואלת אותו?מדוע חצי-חלה? ענה הבחור, ''כי אני החצי השני''. כעבור זמן יצא אתנו לפרטיזנים ובגלל שטות הוצא להורג על-ידי מפקדו.

היו נכנסים אלינו אנשים שהיודנרט חייב אותנו להכילם.אני זוכר,בין השאר,יהודי ערירי מעיירה מסביבת לידא,שהיה מתיישב ליד השולחן ופעם ביום אמי הייתה מגישה לו כיכר-לחם,מרק וסיר עם תה; האיש היה "טורף" הכל בחטף. כנראה יתה זאת ארוחתו היחידה אתו היום.

בתוך הגטו, בחלודנה-פוסטובסקה, התגוררו כמה מחברי הטובים ביותר.לייזר יזרסקי גר ברחוב פוסטובסקה ליד בית הקברות היהודי העתיק ובסמטה לידו חיים קנטור,בנו של ד"ר קנטור;ליד חלודנה,בסימטה,התגוררה חברתי לספסל הלימודים ביילה סטרודבורסקי; מדי פעם היינו נפגשים וזכרים בימי לימודינו בבית-הספר. כל הזמן שמענו שמועות על רציחות בווילנה ועל השמדתם של יהודי גרודנו. הגיעו גם כמה פליטים שסיפרו סיפורי זוועה.אחד מהם איש גרודנו, סיפר כי ברח מרכבת שהובילה השמדה בשם מלקיניה(טרבלינקה). הוא סיפר איך הובלו לקרונות רכבת וכיצד דקר את השומר הגרמני, ובצעדה של לילות רבים הגיע ללידא.שמענו גם סיפורים על הרג המוני במקומות שונים;קשה היה להאמין והנראה גם שמתחת לסף ההכרה סירבנו להאמין.

כן אני חייב להזכיר את דודתה של אמי, שיינה-ריבה,שהייתה אישה גבוהה,בריאת בשר,אחות לסבי יואל-משה; לסבי הייתה עוד אחות בלידא, שנפטרה ליפני המלחמה.(חייה-לאה) שיינ-ריבה הייתה כבת שמונים;ביתה עמד מול בית-הסוהר הישן;פסח,אחיה הצעיר של אמי,היה עצור לצורך חקירה בבית-הסוהר. ביום שפרצה המלחמה נפגע בית-הסוהר והתחיל לבעור. הכלואים הצליחו לפרוץ מתוך תאיהם אבל בהגיעם לשער אחיצון,שהיה כולו פלדה, נמצאו לכודים בתוך האש.את השער החיצוני לא ניתן היה לפרוץ מכוון שהסוהרים בבריחתם נעלו אותו מבחוץ במנעול. שיינה-ריבה,ששמעה את הזעקות ויעדה שגם בן- אחיה נמצא בין הכלואים,הצטיידה בגרזן ושברה במכות את מנעול החיצון.כפי שסיפרה לנו לאחר אותו מעשה ראתה המון אנשים שפרצו מן הכלא וגם הפילו אותה לרצפה,ומשום כך לא יכלה לראות אם בן-אחיה היה בין הבורחים.אשת-חיל היתה דודתי שיינה-ריבה.

לא רחוק מאיתנו,באחת הסימטאות גר עוד בן של דודתי שיינה-ריבה,ישעיהו עם אשתו נחמה ולשלושת ילדיהם,הוא צעיר ממשה אחיו, ועבד באורוות הסוסים של מפקד המחוז האנווג.ישעיהו היה בעל יוזמה ובשרים טובים עם פולנים עוד מלפני המלחמה.דרכם השיג שני רובים וסידר אצל הנוצרים את בנותיו,את הגדולה-אסתר- ילדה כבת עשר ורח'לה,כבת שנה וחצי. הבת האמצעית לא רצתה לעזוב את ההורים.נחמה בסופו של דבר לא הסכימה לצאת לפרטיזנים ושלושתם נרצחו במיידנק.
כשחזרנו ללידא מהפרטיזנים מצאנו את אסתר המתגוררת כיום בישראל ואת רוח'לה הקטנטונת הנמצאת היום בארגנטינה.

החיים נמשכים.

בדרך ככל חיו היהודים באזורנו בחמולות. מצד אבי בסיסט היינו קרובים ל"שבט הציגלניצקים",ומצד אמי לפלוטניק,למובשוביץ ולווינקובסקי,סה"כ למאות מתושבי העיר. בזמנים קשים אלה כולנו היינו מאוד קרובים, נעזרנו אחד בשני. חלק מקרובינו חיו בגטאות בעיירות שליד לידא. סבי וסבתי ואחות אמי הגדולה,גולדה עם בעלה יוסף ושלושת ילדיהם;אלטר,שמואל ומשה שהיו בגילי ובגיל אורתי ודודי פסח עם אשתו יפה ושני ילדיהם הקטנים,היו בגטו בעיירה איווייה.היה לנו קשר רופף איתם,דרך שליחים שהיו מגיעים מדי פעם ללידא.

אני זוכר יהודי גברתן כבן 80,למרות גילו חזק מאוד,שהיה אומן למנעולים ביצור ידני,כל אחד מהם יצירת-אומנות. על- מנת לפתוח מנעול כזה הייתה צריך לדעת כמה פעמים לסובב את המתח שמאלה או ימינה. היהודי הזה היה מן הקנטוניסטים; בעודו ילד בן 12 נחטף ע"י הרוסים, גויס לצבא ושרת 25 שנים. הוא היה מספר לנו על המלחמה נגד היפנים בשנת 1905,ימי טרומפלדור,סיפורים בלי- סוף, ואנחנו הצעירים היינו שומעים אותם בפה פעור.אחד הסיפורים זכור לי היטב; פעם נשלח להשיג 'לשון'' זאת-אורת לשבות יפני;הדבר היה כמעת בלתי אפשרי,אך לא עבורו;הוא זחל עד לעמדות של היפנים,המם בחבטת יד אחד מהם ועביר אותו על כתפיו לקווים הרוסים.
היה בינינו עוד יהודי, אומן בחריטת עץ,בשם הנך וכינוי "האדום" הוא באמת היה אדום-שיער ובעל ידי זהב.הנך האמין כי בעבודתו יציל את חייו וחיי משפחתו.לידינו עבדו גם ארבעה נפחים,כל אחד אומן במקצועו. היה גם המוסך שוולבל (זאב) קרופסקי היה מנהלו.במוסך עבדו כעשרים איש, ביניהם ברוך לווין מז'לודוק,הסמוכה ללידא.המוסך היה אהוד מאוד על מפקד המחוז.אני זוכר איש בשם צבי חזן, שעבד במפעל, שאותו ניהל אבי. חזן היה חייל בפרוץ המלחמה. נפל בשבי הגרמנים ליד סמולנסק,מרחק כ-600 ק"מ מלידא,ברח ובדרך לא דרך מהשבי והגיע ברגל למשפחתו,לאשתו ולילדיו. מדי פעם היה מספר לו את קורותיו.

עבד איתנו גם ארצ'יק גרבובסקי,שען במקצועו,שהתפרסם אצלנו בתור פורץ כספות. הגרמנים החריםו בבואם המון כספות בגודל של ארון.הכספות (סייפים) היו עמידות בפני אש וחתומות, ללא מפתחות. קיבלנו מהגרמנים הוראה אותן ולהזמין את הממונה הגרמני לפתיחה סופית. ארצ'יק היה ממש אומן בפריצות ואיש נעים הליכות.עבד אתנו באותו בית מלאכה גם יהודי מפליטי פולין,בשם לסקי. האיש היה אומן בחריטת ברזל. למדתי ממנו את המקצועה וכך גם בן דודתי דוד,למרות שלשנינו לא היה שום ידע קודם לכך. עבדנו וחיינו בפחד לעתיד ועם תקווה שהסובייטים יצליחו להדוף את הצבא הגרמני ולשחרר אותנו בעודנו בחיים.

לגטו היה סדר יום קבוע; המועצה היהודית פעלה ככל יכולתה על-מנת שנוכל לנהל חיים קהילתיים כלשהם. היודנרט עבד בתנאים קשים ובלחץ קשה ביותר. מצד אחד היו נאלצים לספק את דרישותיהם של הגרמנים,ומצד שני שקדו לשמור על חייהם ובריאותם של היהודים.ככל שידוע לא היו מקרים של מוות כתוצאה מרעב או ממחלות בגטו שלנו.

כפי שכבר ציינתי היו הנזקקים נעזרים ע"י משפחות יותר חזקות, לפי הוראה של המועצה. היודנרט בלידא לא שיתף פעלה עם הגרמנים ללא סייגים,עובדה זו התבררה אחר-כך בצורה חותכת. בין תושבי הגטאות,היו כאמור, פליטים מכל מיני מקומות. כמה מהם נחרטו בזיכרוני במיוחד. לפני כניסת הגרמני, בזמן השלטון הסובייטי,היה בין באי ביתנו יהודי מלובלין,בן חמישים, פליט מלחמה ערירי, איש בעל נימוסים ואצילות. כעבור זמן התברר לנו כי הוא ממשפחה מאוד מפורסמת בפולין. הוא ואחיו היו בילה מבשלת-שיכר מפורסמת של אחים זילבר. הם היו מפורסמים,בין היתר, במוצרי היי"ש "פייסחובקה", כשרים לפסח. כמו כן אני זוכר את פרופסור אמראנט ואשתו שהגיעו מווילנה.מצבו של זילבר ואנשים כדוגמתו היה קשה ביותר. במאמצים רבים הייתה אמי משכנעת את זילבר לאכול איתנו.

בין הגרמנים בלידא בלטו לרעה במיוחד שניים; האחד היה ווינדיש,קטן קומה,עם שפתיים קפוצות,שקט,לא מרביץ או צועק. לעתים קרובות היה בא למפעל,עובר במחלקות, מסתכל מבלי להוציא הגה; הוא היה בודק אם אנחנו באמת מביאים תועלת כפי שדיווח להם מפקד המחוז האנווג. לנו התברר לאחר-מכן כי ווינדיש הרוצח תכנן כבר את תוכניותיו להשמדת יהודי המחוז; הוא היה הממונה על "הפתרון הסופי" באזורינו. השני וורנר היה גבוה, בריא בשר, מלווה בכלב רועים גרמני בשם "דונר".היהודים היו נמלטים על נפשם בראותם את וורנר עובר עם כלבו. הוא היה תופש אותם ומרביץ מכות רצח, ובעשרות מיקרים היה נותן לכלב פקודה: "מנטש(אדם)-תפוס את היהודי!" היהודי היה חייב לעמוד דום והכלב היה נושך ונושך עד שוורנר היה בא על סיפוקו. שני אלה הם-הם שתכננו וניהלו את האקציות (את ההשמדה) של היהודים בכל המחוז.

מפקד המחוז האנווג רצה, מכל מיני סיבות, להחזיק ביהודים,ומדי פעם היה בא מלווה במשלחות להראות להם את המפעל, בתקווה שיוכל להמשיך ולקיימו. אני זוכר כי באחת הפעמים הגיע "קובה",קובה היה הממונה "גנרל-גוברנתור" הממונה על כל ביילורוסיה, שלידא נכללה בה, קובה היה ה"ארכי-רוצח", חוסל בבוא היום על-ידי הפרטיזנים, בפצצה רבת עוצמה בביתו שבמינסק בירת ביילורוס.

הגרמנים גייסו כל מיני אלמנטים שלילים מתוך האוכלוסייה המקומית, יחידות שלמות בגודל פלוגה ומעתה, בהם רוצחים ליטאים ולאטוויים,שהצטיינו באכזריותם הרבה. בזיכרוני נחרתו במיוחד שני שוטרים פולנים; אחד בשם ברוד (ליחלוח) והשיני בשם פודהייני,שהיה בעל צלקת עמוקה על פניו. לאכזריותם לא היה גבול; שניהם רצחו עשרות יהודים.

כך המשכנו ביינו בגטו; מסביבנו התרחשו דברים אך אנחנו היינו מנותקים כמעט מכל מה שנעשה מחוץ לגטו. אבל גם אצלנו קרו דברים;הייתה פרשת שני הצעירים, ליונק ואחותו,והפליטים מווילנה. האחות,שעבדה,כאמור,בדואר,הייתה בחורה יפה מאוד; גרמנים לא מעטים, חשבו שהיא גרמניה, התאהבו בה והיא דחתה אותם; אחד מהם הודיע אז לס"ס שהיא יהודיה מתחזה,היא נאצרה. במקום עבודתו של איגנץ ואברהם הבוסים היו שני רס"רים של המשטרה הצבאית בשם פרוסט ודומבק; פרוסט שהיה מאוהב בנערה,נסע לעיר הולדתו בגרמניה, השיג מסמכים שהנערה הינה ילידת המקום ולחזר על-מנת לשחררה; אלא שהמסמכים הגיעו מאוחר מדי. הנערה הודתה בינתיים שהיא יהודיה והוצאה להורג. הרס"ר פרוסט שביקש להצילה נשלח בתור עונש נשלח לחזית הרוסית ואילו אחיה ליונק נשאר בודד וערירי.

איגנץ,איש רב פעלים, בעל אומץ-לב וקור רוח קשר קשרים עם הגרמנים כפי שסופר קודם במקום עבודתו; באחד המקרים בא חייל גרמני,מן היחידה בה עבדו איבנץ ואברהם, להיפרד מהם לפני יציאתו לחזית הרוסית;הוא נכנס לגטו, למרות האיסור, איגנץ הכין לו ארוחה עם וודקה והתפתחה שיחה; הגרמני סיפר מפי מפקדיו כי המלחמה אומדת להסתיים תוך כמה שבועות בניצחון הברמנים;אברהם השית לו; ,"כן, אבל אתם חייבים לכבוש לפני כן מצודה חשובה, את המצדה "מיתה-משונה", ענה לו הגרמני: "באם עוד לא כבשנו אותה ודאי נכבוש אותה בזמן הקרוב ואז תיגמר המלחמה"...

בערבים היו מתאספים אצלנו חברים של אגנץ ואברהם,בהם לייבל אורז'חובסקי,שכינויו היה "קצפ", מאיר-יושה איצקוביץ, שכינויו "תל-חי", אברהם לויט, חיים קלמנוביץ ואחותו רשקה, שהייתה חברתו של אברהם. חברתו של איגנץ ,משקה שבורביץ,הפליט טיגר,וגם צעירים ממשטרת הגטו ועוד.
היינו משחקים בקלפים כדי לעביר את הזמן ואני זוכר משחק פופולרי בשם "החומה התשיעית", שיחקנו גם פוקר ולעיתים בסכומים גדולים. אני זוכר שפעם הפסיד אורז'חובסקי את כל כספו, פנה לבעל הקופה במשחק ושאל אותו? "האם אני יכול לשחק על מכנסיים ומגפי?" היו לו מכנסיים ומגפיים חדשים:הוא שיחק והפסיד וחזר הביתה בזוג מכנסיים ומגפיים ישנים שניתנו לו במקום החדשים.

כאמור בין דודי מנחם,אשתו יוכבד ובנם נוח נאלצו להימלט מלידא בעכבות פרשת תעודות המזויפות.הם עזבו את העיר בדרך לווילנה: בדרכם עצרו ליד העיירה וורנובה,שהייתה מרוחקת כ-40 ק"מ מלידא. לווילנה היה קשה מאוד להגיע וגם בוורנובה לא יכלו להישאר. במקרה גגילו קבוצת יהודים שעבדו בכריתת עצים ביער למען הגרמנים,והצטרפו אליהם. בלילות היו לנים אצל איכר שגר בבית בודד בסביבה. האיכר היה מבקר בימי ראשון בוורנובה. באחת הפעמים פגש בבית המרזח במכר,פולני איש משטרה עזר גרמנית. וכטוב ליבו ביין סיפר לו שאצלו לנים זוג יהודים מלידא ובנם. למחרת הגיע אליהם השוטר. הילד,שהבחין ראשון בשוטר המתקרב התחיל לברוח ונהרג מיריות השורר.אמו יוכבד ראתה כל זאת מבלי שיכלה להושיע.
אותו יום החליטו ללכת לווילנה,למרות כל הסכנות. מנחם וגם יוכבד היו אנשים אמיצים מאוד. הם הגיען לווילנה ונקלטו בגטו.

אנחנו לא ידענו מה גורלם: היינו עסוקים בבעיות היומיומיות שלנו. היו שמועות לא ברורות,היה משהו באוויר, תחושות שונות, משהו שהזהיר אותנו, שעומד לקרות משהו גורלי. המשכנו לעבוד. כאשר היו מדברים על השמדה, היו מכרינו אומרים: "מה אתם מדברים: אם יישאר יהודי אחד בלידא, אתכם ישאיר מפקד המחוז,אתם תישארו בחיים." אבי היה אומר:" הגרמנים לא יתנו לאף יהודי לחיות, כולנו נמות" זו הייתה גם בעתי למרות גילי הצעיר.

במחצית אפריל 1942 באו מרובע פיאסקי דודתי צירל עם בעלה נפתלי ובתם שרה'לה: נפתלי דודי אומר להורי: '' אנחנו רוצים כי שרה'לה תישאר אצלכם: אתם תישארו בחיים ואילו יתר היהודים עומדים להיות מושמדים: אנו רוצים כי שרה'לה תישאר איתכם".כעבור שבועיים,הילדה,שהייתה כבת עשר,התחילה להתגעגע ואמי החזירה אותה ,לפיאסקי.
 

טבח ה-8 למאי 1942

ב-8 במאי 1942, לפנות בוקר,התעוררנו לקול יריות וצעקות. שמענו קרובת משפחה צועקת אלינו מן הרחוב: "התלבשו,צאו מן הבית,אחרת הורגים אתכם!" מרחוק שמענו צעקות בגרמנית ; (" ראוס! ראוס!" וקולות של ירי ; ("ראוס" פירושו "לצאת"). התלבשנו בחופזה, יצאנו לרחוב וצעדנו יחד עם המוני היהודים לכיוון שער הגטו, ליד היודנרט; הגטו והסביבה היו מכותרים ביחידות הוורמכט. אכן היה זה ה"וורמכט" שהשתתף באופן פעיל באקציות, ה"וורמכט",הצבא-הגרמני ,שהגרמנים מנסים להכחיש כל מעורבות שלו באקציות {שחיתות}.

העמידו אותנו ברביעיות,את הורי,אחותי ואותי בשורה אחת, לפנינו ברביעייה הלכו בן דודתנו נחום-יוסף, אשתו וילדם הפעוט וכן אחותו שרה ובעלה וילדתם הקטן; וכך רביעייה אחרי רביעייה הוציאו אותנו מהגטו, דרך רחוב קרופסקה, אלפי אנשים השתרכו לאורך קילומטרים, מלוום בשומרים פולנים וביילורוסים. לכל אורך הרחוב דהרו אופנועים עם סירות ובהם אנשי ס.ס. חמושים במקלעים, וכך היינו מתקדמים לאט לכיוון הגשר של מסילת הברזל המובילה למולודטשנו-מינסק.

אנני יכול למחות מזיכרוני כמה מראות מזעזעים מאותו מצעד נורא, בשעת דמדומי בוקר.
גשם ירד על האנשים שקמו בחרדה משנתם. הייתה שם אשה זקנה, כבת שמונים, שאזלו כוחותיה והיא התיישבה בצד הדרך. אני רואה עדיין לנגד עיני את חייל הס.ס. חיית-טרף,לבוש מעיל ארוך, אקדח בידו,מתקרב בשקט,שמא יברח "טרפו," מכוון מחצי מטר את אקדחו ויורה בראשה של הזקנה, רוצח אותה. זה היה נראה לנו כסיות, כאילו חלמנו חלום רע. נדמה לי שאפילו לא שמעתי את הירייה, ראיתי את הזקנה מתמוטטת ואיננה.
כמה שורות לפני ראיתי עוד תמונה מזעזעת, ברביעייה שבשורה זו צעדו זוג הורים,אישה בשנות הארבעים לחייה,בעלה ושני בניה,אחד כבן 16 והשני בן 13. האישה, רופא במקצועה, נשאה על שרוול מעילה סרט של "הצלב אדום" זכרתי אותם עוד מלפני המלחמה; הם גרו לא רחוק מביתנו, ברחוב "השלישי-למאי", על יד הנחל קמיונקה, בבית מטופח עם גינה ופרחים. ברגע שראיתי את הזקנה מתמוטטת ראיתי גם שבנה של הרופאה כאילו התיישב. התברר כי הכדור שהרג את הזקנה, פגע ממרחק של כ-20 מטר בראשו של הנער בן ה-13. הוריו הוציאו אותו מן השורה; האם,הרופאה, ביקשה רשות מהרוצח לחבוש את ילדה, הגרמני אמר; "בבקשה". היא הייתה מצוידת בתרמיל עזרה ראשונה וחבשה את ראשו של בנה,שישב על קצה המדרכה בעוד הגרמני עומד לידו. אז קיבלנו הוראה לזוז. ברגע שהתחלנו להתקדם ירה הגרמני ירייה נוספת, סדיסטית, בראשו של הילד ורצח אותו. אינני יכול לשכוח מחזה זה עד יומי האחרון.

כך הזדחל נחל-האדם לאורך קילומטרים; בשלושה מקומות היו עמדות סלקציה וביקורת של הגרמנים, בהן נבדקו התעודות; כעבור זמן מה נגמרה להם הסבלנות והם התחילו לשלח למוות מבלי לבדוק תעודות; כשהגיעה הקבוצה שלנו, ראיתי את מפקד המחוז האנווג,עומד על מין ארגז,ולידו אלטמן,אנשי ס.ס.ו"פוליצאים"(שוטרי עזר), שהמריצו אותנו בצעקות ומכות; שמעתי את האנווג צועק;"שלוסר אונד פאמילייה, לינקס!" (המייסטר ומשפחתו, שמאלה!) אני הייתי כקיצוני משמאל ומשכתי את משפחתי שמאלה; באתו רגע התחיל גרמני מהס.ס. להרביץ לי,כשהוא דוקר אותי בכידון הרובה-ימינה.נסוגותי ימינה והתחלנו לצעוד מתחת גשר הרכבת, לכוון בורות המוות. פתאום בא שוטר מקומי בריצה, הושיט את ידיו לצדדים כאילו עומד לחבק אותנו, כשהוא מקלל בפולנית ואומר: "לאן אתם הולכים? שמאלה!" ותוך כדי כך הוציא אותנו מהקבוצה,לצד שמאל. שם, בתוך סימטה קטנה פגשנו כמאה יהודים, כורעים על ברכיהם, שוטר שומר עליהם וקורא: "אתם נשארים בחיים, כרעו ברך!" אותה שעה שמענו כל הזמן יריות מנשק אוטומטי וצעקות; עוד לא נתנו לעצמנו דין וחשבון על מה שנעשה סביבנו; היינו המומים.

ממחזות הסלקציה

אני זוכר כמה מחזות בלתי נשכחים מאותו מעמד נוראה. אני זוכר באותו מצעד את חברי לעבודה חזן, אינסטלאטור במקצועו, אמיץ מאוד,חזק, בעל מיבנה גוף אתלטי. הוא היה איש האחזקה שביצע את עבו כל עבודות הבית אצל הגרמנים . ווינדיש, המנצח על האקציה ועל הסלקציה, הכירו אשית ופקד עליו לקחת אשתו וילדו ולצעוד שמאלה- לחיים . חזן עמד בתוכף על כך שגם אמו תצורף, הוא לא הסכים לעוזבה ולהינצל בלעדיה. הוא בחר למאת איתה.

מקרה שני היה עם בבקה שיטניצקי, ספורטאי, שחקן כדורגל, חבר אגודת "מכבי". בגטו שרת בתור שוטר. בהגיעו לנקודת הסלקציה, לפי התעודה שבידו, נשלח עם אחותו שמאלה; גם הוא לא הסכים להיפרד מאמו, וגם הוא עם אחותו נשלחו למוות.

בנקודה שלישית, מצד הגטו בפיאסקי, צעדו דודי נפתלי,אשתו צירל ושלושת בנותיהם. בהגיעם למקום הסלקציה הראה דודי לרוצח את תעודתו כעובד ההנדוורקרשטאטן. הגרמני אמר לו; "אנחנו כבר לא צריכים אותך" ושלחם למוות. אחריהם צעד ב דודתי דוד, אמו צבייה ואחותו מינה; האב שמעון כבר הוצא להורג עם עובדי מחנה הצבא;הגרמני(נדמה לי שזה היה וורנר) שאל אותו: "מי אלה?" "אשתי ואמי" השיב דוד. הגרמני הפריד ביניהם ואת האם שלח ימינה למוות! דוד התווכח אתו. האם שראתה והבינה, כי עוד מאט יישלחו גם ילדיה למוות, התחילה להתחנן לפניהם שיחוסו על חיים הם; "ילדים שלי, אני כבר חייתי את חיי, תישארו אתם בחיים!" זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה בחיים והיא בת 45.

אפשר לספר עד אין קץ באיזה אמצעים השתמשו הגרמנים בציד-אדם שלהם; סיפר לי בחור צעיר בשם קונופקו, כי באותו שמובילים אותם למוות,הצליח לקפוץ מעל גדר של המחנה הצבאי שעל ידו-ידו עברו. הוא טיפס על גג בניין והגרמנים ניסו "לצוד" אותו במכשיר חדש, מין וו עם קפיץ קשור לחבל דק; לקונופקו היה אף נשרי, הוו ניתפס באפו ונסגר עליו. הבחור לא איבד את עשתונותיו והצליח להימלט לאחר שחילץ במשיכה חזקה את הוו עם חתיכות בשר,מאפו.
כעבור זמן מה חזר אלינו לגטו אם פצע גדול באפו.

היו רק מיקרים בודדים של בחורים שהצליחו להיחלץ מבור ההריגה עצמו, ביניהם אברשה לוויט (ארליוק) ומרדכי גרשוביץ. מרדכי נורה בראשו. בדרך נס נכנס הכדור ליד עינו ויצא בעורף; בכוחותיו האחרונים הגיע חזרה אלינו לגטו. טיפל בו ד"ר מיאסניק. כמה חודשים היה מרותק למיטתו, הבריא, יצא לאחר מכן לפרטיזנים, וזכה לעלות ארצה. כינויו היה "הדוד מאמריקה", בגלל מבנה גופו השמן.

שורדים

לאחר זמן,זמן שעמד מלכת, לאחר שהשלימו את מלכת הרצח,הוחזרו כ- 1,500, איש בחזרה לגטו פוסטובסקה-חלודנה. גטאות פיאסקי וקושרובה שהתרוקנו נמסרו בחזרה לנוצרים.

גודל האסון הוברר לנו במלואו רק למחרת; כמעת כל משפחתנו הושמדה. בבית ברחוב חלודנה 15, אנחנו, איגנץ ואברהם ובן דודתו של אמי, משה מובשוביץ; הבית התרוקן;באתו ערב ישבנו דמומים,ללא יכולת לדבר. ניסוני להטביע את צערנו בשתייה. ביום המחרת לא הוציאו אותנו לעבודה. למחרת, כשאמי עמדה בחוץ,התקרב אליה פתאום ברכיבה גרמני. התברר שזה היה דומבק, שבא לבדוק מה שלום איגנץ.
בראותו את אמי,שאל אותה בגרמנית: "בעלך והילדים חיים?" "כן " השיבה לו. "אז למה את בוכה?" "כל משפחתי, הורי האים וילדיהם נרצחו" אמרה לו. ואז לחש הגרמני בשקט: "כן,הכנופיה החומה". (לאנשי הס.ס, היו מדים חומים).
מצד אמי נשארו בחיים, אחותה הגדולה גולדה,בעלה ושלושת הילדים הבוגרים שחיו בגטו איווייה; את סבי יואל-משה,את סבתי מרי,את דודי פסח ואשתו יפה ואת שני ילדיהם הקטנטנים רצחו הגרמנים ב-12 למאי. סופר לנו שהגרמנים הכריחו את ההורים להרכיב את ילדיהם על גבם ולהיכנס בזחילה על ארבע לבוררות.

למשפחת אבי לא נשאר זכר. לאחר המלחמה התברר שבגטו ווילנה ניצל רק בן דודתי זליג קלמנוביץ . כנו כן, ניצלו ישעיהו, אשתו ושלושת ילדיהם וכן, דוד, אחותו מינה וחברה לחיים משה מרקביץ. את הניצולים משני הרובעים ה האחרים צרפו אלינו, כמו כן העבירו ללידא את ניצולי גטו וורונובה. כאשר נודע שללידא הגיעו ניצולי גטו וורנובה והם נמצאים במיבנה על-יד היודנרט, הלכתי לברר אם נשארו בחיים קרובי משפחה מצד אבי או אמי; התברר שנשאר בחיים אברהם ביאליצקי, בחור כבן 23, בנה של בת-דודתה של אמי חיה, בעלה משה קפלן ובנם בן השנה, אברמ'לה; כל בני המשפחה שחיו שם- נרצחו.

מכיוון שאברהם היה בודד, הצעתי לו מיד להצטרף אלינו ולגור עימנו. עוד נכנסו לגור איתנו, בחלודנה 15, במקום שהתרוקן מיושביו הקודמים, בן- דודתי דוד עם אחותו מינה וחברה לחיים, משה מרקוביץ, בחור יקר מפליטי פולין. יעקוב דרוק, שהגיע מגטו וורונובה, אשתו פייג'לה ובנם יוסל'ה וביחד אתם אחיה של פייג'לה ואביה; מפיאסקי נכנסו אלינו משפחת צימרינסקי, הורים , שני בנים ובת; אתם הגיע גם ברוך לווין הז'לודקאי.

כמה ימים אחרי הטבח נאלצנו לחזור לעבודה, ונכנסנו איכשהו לשגרה; לאחר הרצח ההמוני התרוקנו בתים רבים מיושביהם הקודמים והוחלפו על-ידי אחרים. הבתים נשארו עם כל מה שהיה בהם כאשר נעזבו ע"י תושביהם; כך, שיחסית ,לא הרגישו הבאים מרובעים אחרים ומוורנובה מחסור. נכון יהיה לומר שמבחינת מגורים ואוכל היה המצב יחסית טוב. קשה היה המצב הנפשי, כאלו נקרע חלק מגופנו. תשוקת הנקם,הרצון החזק לנקום בגרמנים גרמו לנו, לצעירים, להתגבש בקבוצות קטנות ולדבר על דברים אלה, גם במקומות העבודה. הרוח החיה היה ברוך לוין.

סיפורו של ברוך לוין

משפחתו של ברוך לוין הושמדה ביום הראשון לכניסת הגרמנים לז'לודוק. ברוך חייב היה לברוח, מכיוון שהשכנים הפולנים הצביעו עליו כעל קומוניסט. הוא החליט להגיע ללידא, מרחק של כ-30 קילומטר ממקום מגוריו; הכתובת היחידה בלידא, שזכר היה כתובתה של משפחת צימרינסקי מרחוב פאלקובסקה; חברו הטוב אלי קובנסקי עבד אצלם בתור רצען. בהגיעו ללידא קיבלה אותו משפחת צימרינסקי בחמימות והסתירה אותו אצלה.כך הגיע ברוך אלינו, לחלודנה 15.
הוא לא התגורר ככולם בבית,אלא עלה לעלית הגג והשתכן בה. אנו הנערים, היינו עולים אליו כל ערב לאחר העבודה ושמענו ממנו תורה-תורת הנקמה. כאשר שאלנו אותו מדוע לא יגור איתנו למטה השיב, ראשית, הוא חושש שאם תנא החיים שלו יהיו טובים, הרצון לנקום בגרמנים יקטן,ושנית,שהגרמנים בוודאי מחפשים אותו.
אם יגלו את מקום מגוריו יצטרכו לעלות לעליית הגג בסולם, ולמקרה כזה הכין גרזן. את הגרמני הראשון יהרוג ועם נשקו יפרוץ החוצה. זאת הייתה השקפתו באותם הימים. אנחנו שמענו את דברי ברוך ועזרנו לו, בהמשך, בכל הדרכים. הכוון שגם ברוך עבד במוסך של ההנדווקרשטאטן, קרוב מאוד אלינו ניתן היה לעזור לו. אני עצמי הכנתי בעבודה סכין קפיצית,תוצרת עצמית, לעת צרה.
כפי שכבר ציינתי עסקנו בפריצת כספות. ברוך ביקש שתינתן לו אפשרות לבדוק את הכספות הפרוצות לפני בואם של הגרמנים. הוא ביקש לבדוק אם לא מופיעים בהן מסמכים כלשהם עם תמונתו.

באתו זמן נכנסו לגור לידינו משפחת שבחוביץ, ההורים ברל וחיה'לה, בנם יעקב ובנותיהם מאשה וסוניה עם בעלה זורח ארליוק. ביתנו בחלדנה 15, היה למרכז ההתארגנות להתנגדות לרוצחים הנאצים, בעיקר בגלל הרכב האנשים שגרו בו; אנשים כברוך לוין,איגנץ ואברהם פלדון וזרח ארליוק.

התארגנות ליציאה ליער
בשלב זה התגבשה קבוצת התנגדות בה בלטו גם יצחק פליישר,חיים קלמנוביץ, אברשה לויט(ארליוק) לייבל אור'זחובסקי ("קצפ") ועוד. קבוצה שניה התגבשה במוסך ההנדוורקרשטאטן ובה, ברוך לוין, וולבל קרופסקי ועוד. בלידא לא היה גוף מרכזי, שארגן וריכז את הפעלות הזו. היו כן כמה קבוצות ללא קשר ביניהם. הריכוז הגדול היה סביב שני הבתים שבהם התגוררנו. הפעילות המרכזית הייתה אצלנו. בסופו של דבר פעלו שלוש קבוצות:הקבוצה השלישית הייתה מורכבת ממשפחתנו, ממשפחת דרוק, משפחת ציפלביץ' ועוד כ50 איש. תחילה הייתה כוונתנו להתארגן בגטו. יצרנו קשר בין קבוצות שונות, ועשנו זאת כמעת בגלוי, ללא הפרעה מצד משתרת הגטו או היודנרט. המטרה הראשונה הייתה להצטייד בנשק. הנשק הראשון שרכשנו היו שני אקדחים וכמה רימונים שהשיג איגנץ. כיוון שהיינו חייבים לבנות מחסן חשאי, עסקנו כמה לילות בחפירות מתחת לדירת מגורינו; הכניסה למחסן הייתה דרך ארון שעמד במטבח. שם הוסתר הנשק הראשון.

היו כמה דרכים להשגת נשק; מצאנו מקום, שבו רכזו הגרמנים ציוד רוסי שרוף; מחברים שעבדו באיסוף הציוד הזה נודע לנול,כי יש שם גם רובים. מדי בוקר היו כמה מחברינו מצטרפים לקבוצה הזאת. בסוף היום היו מכניסים לגטו חלקי רובים,ללא קתות העץ שלהם,מוסתרים במכנסיים. גם אני הצטרפתי כמה פעמים לפעולה זאת.
את הרובים השרופים היינו מכניסים לתנור ומחממים אותם על-מנת לפרקם ולתקנם. את חלקי העץ היה מתקין קרוב משפחה שלנו בשם יעקב פלטובסקי. כל זה נעשה בלילות, תוך שמירה, שלא יפתיעו אותנו במלאכתנו.

מקור שני להשגת נשק היה ריכוז של ציוד רוסי שנעזב ורוכז ע"י הגרמנים במרחק של כ-60 קילומטר מלידא, באזור העירה בקשט. בלי אישור של הגרמנים אי אפשר היה להגיע למקום. וולוול קרופסקי ואבי בקשו מהגרמנים אישור ואמצעי הובלה על- מנת לגשת למקום, להשגת חומרים שונים, כמו פחי אלומיניום, לצורך המשך היצור בבתי המלכה. היו שם מצבורים אווירונים הרוסים,מכוניות וכד'. האישור ניתן ומדי פעם מצטרפים חבר'ה משלנו ומביאים במכוניות ביחד עם פחי אלומיניום גם חלקי נשק. מתוך המצבור הזה הצלחנו לשפץ כ- 12 רובים, תת- מקלע ושני מקלעים.

באחד הערבים, כאשר נשארנו לשפץ חלקי נשק, הפתיע אותנו מנהל בתי- המלכה- אלטמן. משום מ- ה לא הבחין בו הבחור, שהוצב כשומר. אלטמן ביקש לדעת מה אנו עושים,אבל החלקים כבר היו בכיסנו. כאשר אלטמן ניסה לבדוק בכוח מה אנו מסתירים,דחפנו אותו, קפצנו מעל הגדר והסתלקנו. למחרת בבוקר ריכז אלטמן את כל עובדי המחלקה ואמר לנו בפולנית; "ההיסטוריה תראה לנו מי היה צודק, אלו שהולכים ליער (הוא לא הזכיר את המילה 'פרטיזנקה') או אלה שנאשרים לעבוד נאמנה". זו הייתה התייחסותו למה שקרה בערת הקודם. שוב ושוב חזר ואמר כי הדרך היחידה לשמור על החיים, היא עבודה נאמנה לגרמנים. לא היינו צריכים לחכות הרבה זמן לפסק- דינה של ההיסטוריה. תוך שנה כבר ידענו את התשובה.

מקור נוסף היה רכישת נשק אצל הנוצרים. זה היה מסוכן מאוד ומעתים הסתכנו בפעלה כזו. היו מיקרים שאלו שניסו זאת ושילמו בחייהם. "החברים הפולנים הטובים" מסרו אותם לגרמנים, והסוף ידוע.

בקרבת לידא היה גטו איווייה. ארבעה ימים לאחר הטבח בלידא, ב-12 במאי 1942, הושמדו רוב יהודי גטו איווייה, ניצלו ממוות דודתי גולדה ובעלה יוסף,בניהם אלטר ומולה וביתם מאשה, כולם מבוגרים. גם הנשארים בגטו איווייה התחילו לחשוב על היציאה ליער. בן דודתי,אלטר, יצאה מכאן עם הקבוצה הראשונה ליערות מורין, שליד הנהר ניימן, במרחק כ- 10 ק"מ מאיווייה. זה היה בסוף 42', החורף היה קשה במיוחד ולאחר שקפאו רגליו הוא נאלץ לחזור לגטו. מעטים הצליחו לעבור את החורף ביער. רוב היוצאים חזרו לגטו, ואחר-כך נשלחו מזרחה לבוריסוב שם הושמדו ומקום קבורתם לא נודע.

באותו זמן התחילו להגיע אלינו שברי ידיעות על מחנות השמדה ועל חיסולים של ישובים יהודים, במקומות מרוחקים יותר. כל זה המריץ אותנו במאמצינו להשבת- נשק ובתכנון מציאתנו ליער. בגטו עצמו הייתה התנגדות של ציבור גדול לפעולה בתוך הגטו, למרד מזוין. רבים עוד היו משוכנעים שעבודה תציל את חיים, וטענתם הייתה, שאנחנו נגרום לכך שהגרמנים ישמידו גם אותם. לכן, הוחלט כי עלינו לעזוב את הגטו ולצאת בהקדם ליער.

יוצאים ליער

חיפשנו באותו זמן קשר עם תנועת הפרטיזנים. היו שמועות , מפי איכרים, על קיומן של קבוצות מזוינות ביערות, אבל אלה היו שמועות לא מבוססות . מצד שני, היו בינינו אנשים שהכירו את סביבת היערות מלפני המלחמה. חלק מהם עבדו לפני המלחמה כמפקחים על טיב העצים שנכרתו ביערות לצורך תעשיה וייצוא לחו"ל, וחלק אחר היה מקרב ילידי העיירות שבסביבה, שהכירו היטב את השטח. הוחלת שקבוצה שלנו תצא ליערות בסביבות סובוטניק (עירה), זאת הייתה התכנית הראשונה, שלא יצאה לפועל, למזלנו הרב. האוכלוסייה בסביבה ההיא הייתה פולנית, עוינת במיוחד את היהודים ומשתפת פעולה עם הגרמנים.

לקרת סוף 42', הוחלת שתצא קבוצה שתיצור קשר עם הפרטיזנים. יצאו כעשרים איש, בהם- איגנץ ואברהם, חיים קלמנוביץ, אברשה לוויט,זרח, בוגר בית-הספר הצבאית לקצונה פולנית זוטרה (פודחורונ'זובקה), היה היחיד בעל הכשרה צבאית כלשהי. החבר'ה צעדו כל הלילה, הגיע לכפרים בסביבות הניימן, בתקווה ליצור קשר כלשהו עם הפרטיזנים, אבל הדבר לא עלה בידם מכוון שלא הייתה קיימת עדיין תנועה פרטיזנית מסודרת. רק כעבור חודש נשלחו מפקדים סובייטיים מעבר לקווי החזית, רגלית, ממרחק מאות קילומטרים , לארגן את הפרטיזנקה. כל זה לא היה ידוע לנו, אז.

החברה חזרו לאחר צעדה מאומצת, לפנות בוקר, לגטו, בלי תוצאות. כעבור יום או יומיים פשטה שמועה מפי כפריים, מאותם הכפרים שבהם עברה הקבוצה, על גדוד פרטיזנים שעבר דרך כפריהם, על נשקם הכבד, דמיונם פעל כן היטב; אנו ידענו את האמת וזה הצחיק אותנו.

הבית שלנו נקרא בפי כולם בגטו בשם "הבית של הפרטיזנים",ולאמי קראו "האימא של הפרטיזנים". הרוח החיה היה ברוך לוין. לאחר העבודה היינו מתאספים אצלו בעלית הגג. התחלנו לאגור נשק מכל הסוגים ומכל מקום אפשרי. כתוצאה מכך, לא כל כך נשמרה הסודיות,והיו מיקרים בהם פולני היה מציע נשק ליהודי ולאחר מכן מודיע לגרמנים על- מנת לקבל פרס.

מיקרה כזה קרה, בחודשים ינואר-פברואר 43' לדוד- ליפא ברקוביץ, ובו היה מעורב יהודי נוסף, בשם תשמע, באחד הימים כאשר דוד הוביל אוכל אלינו מהמטבח, עמד היהודי תשמע ליד הכניסה במפעל בו עבדנו,עם נוצרי פולני,שכנו לשעבר של דוד- ליפא. תשמע ביקש לברר עם דוד האם אפשר לסמוך על הפולני, שהציע נשק למכירה. דוד אמר; הרי זה בחור שגדלנו איתו יחד; מה השאלה? אפשר לסמוך עליו". הפולני פנה כעבור כמה שעות לגרמנים,ומסר אותם. תשמע נאצר, ברח ונהרג. דוד- ליפא היה איש אמיץ מאוד. כשנודע לול על אסרו של תשמע, הכין את סוסו ומזחלת ורף ונעמד בכניסה לגטו, לצפות במתרחש. כעבור זמן ניגשו אליו שני אנשי ס.ס. במזחלת חורף וביקשו לדעת ,היכן ביתו של דוד- ליפא ברקוביץ. דוד לא התבלבל, ובגרמנית- יידיש שלו אמר,בהצביעו: "אחת,שתיים,שלוש,הבית הרביעי". הגרמנים המשיכו לבית זה,ודוד,בשקט נפשי ניגש לביתו, השני בשורה, התיישב במזחלת ונסע. לאחר זמן הצטרף לפלוגת הפרטיזנים "איסקרה" (ניצוץ ברוסית)

סיפורו של ליונק
כן אני רוצה לספר את סיפור הגבורה של ליונק, הנער הפליט מווילנה. לאחר שאחותו הוצאה להורג נשאר גלמוד ובודד. הוא היה בעל חזות נוצרים- פולנית, שלט היטב בשפה הפולנית, והיה מסתובב בכפרים ליד לידא ונכנס מדי פעם אלינו, לחלודנה .15 לא זכור לי איך נוצר הקשר בינו לבין הפרטיזנים, בכל אופן זה היה, לפי דעתי, הקשר הראשון שנוצר בין הפרטיזנים ובין הגטו. ליונק הוא זה להוליך את הקבוצה הראשונה לפרטיזנקה הסובייטית, שבאותו זמן הייתה בראשית התארגנותה,ללא מפקדים , אלה הגיעו רק מאוחר יותר דרך קווי החזית, אשר באותו חורף נמצאה בסביבות סמולנסק, כ-600 ק"מ מלידא. הפרטיזנקה הייתה זקוקה לרופאים,מורי דרך, ובעלי ידע בהדפסת עיתונים. במלכת הדפוס הצטיין במיוחד תושב לידא, אלי דמשק, שהצליח לעביר, במסירות וללא פחד, ציוד דפוס ליער,לארגן ליד המפקדה הפרטיזנית בית-דפוס, ולהוציאה עיתון בשם "ביילורוסיה הסובייטית", שהתפרסם בכל האיזור.

הפרטיזנים מצאו באמצעות ליונק, ערוץ לגטו. כאשר פגשתי אותו לראשונה בכפר רוסלקי, הגובל בבתיו הקיצוניים בלידא, הוא נשא על כתפיו רובה רוסי ארוך, רובה שהיה הרבה יותר גדול ממנו. הוא פעל כמה חודשים עד שפולני, מאותו הכפר, הלשין עליו. ליונק נתפס ונעצר בבית-הסוהר. כן נוצר איתו קשר, דרך שוטר פולני ששיתף איתנו פעולה; בבקשתו האחרונה, העביר אלנו בפתק בעזרתו של השוטר, ביקש להבריח אליו משורית בתוך לחם, על-מנת לנסר את הסורגים ולברוח. באותה הזדמנות כתב:" אין לכם מה לחשוש ממני, הגרמנים לא יקבלו ממני שום ידיעה על הפרטיזנקה". השוטר לא הספיק להעביר את הלחם עם המשורית וליונק הונאה להורג- גיבור יהודי אלמוני, פרטיזן- ילד בן 12 או 13.

בחיפושיה אחר רופא מנתח נעזרה המפקדה הפרטיזנית בפרטיזנים היהודים מהעיירה דיאטלו (ז'טל- ביידיש). הם היו הראשונים שברחו ליער, וכמובן הראשונים שהצטרפו לקצינים וחיילים מהצבא האדום שהחליטו לא ללכת לשבי הגרמנים וחיו בסתר בין כפריים ביילורוסים, עד שהחליטו להתחיל בלחימה נגד הגרמנים. ביניהם היו גיבורי הפרטיזנים אליהו קובנסקי, הד"ר אטלס, שהקים את פלוגת היהודים בפושצ'ה (יער עבות) ליפיצ'נקה; היה גם קפלינסקי, גיסו של ברוך לוין ועוד יהודים. קפלינסקי היה מפקד פרטיזנים ידוע ונרצח בידי חבריו הרוסים.בגטו לידא עבד וחי חיים נח מיאסניק, רופא מנתח ידוע בכל הסביבה, חבר ילדות של אבי ושכן שלנו מלפני המלחמה . ד"ר מיאסניק היה מנתח ראשי בבית- חולים גדול בוורשה, בירת פולין; בפרוץ המלחמה החליט לחזור אל אימו, ללידא, וכך הגיע איתנו לגטו. במפקדה הפרטיזנית הוחלט לשלוח כמה לוחמים להביאו ליער. בקבוצה הראשונה שיצאה לפרטיזנים בעזרתו של ליונק היו זרח ארליוק,איגנץ ואברהם פלדון, אברשה לויט, חיים קלמנוביץ, טיגר,יוסף פליישר ועוד. הם הגיעו ונקלטו בפלוגת "איסקרה".

עבור זמן לא רב התחילו להרגיש בפעילותם. לילה, לילה הופעלו מוקשים ורוסקו רכבות. אני זוכר שלילה אחד הגיעה זרח, שהתמנה בינתיים למפקד קבוצת חבלה, עם עוד כמה לוחמים לגטו ונכנסו אלינו הביתה. הם בדקו,מתוך הגטו, את קווי הרכבת שהובילו מזרחה לחזית. כעבור כמה לילות שמענו פיצוץ חזק, כשניים-שלושה ק"מ מהגטו. התברר לנו כי הורדה רכבת עם טנקים על צוותיהם ונגמרו אבידות כבדות בהרוגים ופצועים. הסגל הרפואי שפעל בבית החולים המקומי לא היה מסוגל לטפל בכמות כזאת של פצועים . הרופא הראשי, פולני בשם קוזובובסקי, הודיע חד משמעית לגרמנים שהוא דורש להביא לעזרתו את המנתח היהודי, ד"ר מיאסניק, אחרת לא יוכל לקחת אחריות לחייהם של הפצועים. כך הובא ד"ר מיאסניק לנתח את החיילים הגרמנים. כמה ימים לאחר מכן שמעתי מפיו, שלידו במשך כל הניתוחים,שני אנשי ס.ס, שמרו שלא יגרום למותם של המנותחים. ד"ר מיאסניק אמר, שזו הייתה הפעם הראשונה בקריירה הרפואית שלו שנהנה בזמן שכרת חלקי גוף שונים.

הקבוצה שלנו, בראשות ציפלבץ, שמנתה כחמישים איש ואישה בגיל שמ-16 עד 50, התכוונה, לפי הצעתה של אמי,לצאת לכיוון יערות סובותניקי, כ-15 ק"מ מעיירת הולדתה ליפנישקי. התכנית הזאת, כאמור, לא יצאה לפועל.

דויליטקו ובולטוש

באתו זמן התחלנו לחפש דרכים להצטייד בנשק נוסף. העזרה באה, כצפוי, מצד שני האנשים שכבר ציינתי. הראשון היה יאן דויליטקו. באחד הביקורים אצלנו, ביוזמתו, אמר לנו שעלינו לצאת לפרטיזנים, אמרנו לו כי חשבנו על כך, אבל לצורך זה אנו צריכים להצטייד בנשק. אמר לנו יאן: " אני מביא לכם שני רובים ולצורך זה אני צריך לשלם למישהו סכום כסף", אמי נתנה ליאן כסף. כעבור שבוע הגיע בנו של יאן, סטאך, נכנס דרך הגדירות אל ביתנו בגטו, נפל מפחד על הרצפה והתחיל להצטלב; זה היה בינואר או בפברואר 43', בשלג עמוק וכפור חזק. " הסוס עם המזחלת עומדים ליד הבית הקרוב לגטו", אמר, "את הרובים הכניס אבא בין שני קרשים בתחתית המזחלת; כל זמן שהרובים נמצאים במזחלת אני לא יוצא בחזרה. תעשו מה שאתם רוצים, מצידי שהמזחלת והסוס ילכו לאיבוד". יעקוב דרוק ואני החלטנו לצאת לעבר המזחלת; זה היה מחוץ לגטו; במרחק כמה עשרות מטרים מהבית בו עמדה המזחלת היה מעבר-חציה, בו חצתה הרכבת את כביש לידא-ווילנה, ועמד שם בדרך קבע משמר גרמני, עם מיליציה של פולקסדויטשה מקרב המקומיים; המזחלת עמדה במרחק קשר-עין מעמדות המשמר. התקרבנו בלי פחד ובנחישות למזחלת. יעקב ואני היינו לבושים מעילים ארוכים כהים. עד היום אינני יכול להשיג איך המשמר לא ראה אותנו, על רקע הלובן, ממרחק כמה עשרות מטרים, ביום בהיר. חייבים להאמין בהשגחה עליונה, או שהגרמנים לא העלו בדעתם שיהודים מסוגלים לדברים כאלו.

עוד מקור לאספקת נשק היה בולטוש. בולטוש היה קשור ליהודים עוד מילדותו. לאחר מכן שיחק כדורגל בקבוצת "מקבי לידא". היה ספורטאי מצטיין, בעל כוח פיזי רב. גם הוא נרתם לעזרתנו וסיפק לנו שני רובים. בסופו של דבר רוב הגברים בקבוצתנו היו מצוידים בנשק. בשפת סתרים קראנו לרובים "ארוך" ולאקדחים "קצר", (לנגר\קורצר). פעם אחד התרגז יוס'לה, הבן של יעקב דרוק, על אמו. הוא היה ילד בן שש ושמע כי מספרים על משהו שנקרא "לנגר" או "קורצר" וזה צריך להיות סוד. כנראה הילד את אביו אורר "יש לי לנגר". הילד רץ החוצה , כשאמו פייג'לה אחריו,והתחיל לצעוק "לאבא שלי יש "לנגר", פייגלה סתמה בכוח את פיו והכניסה אותו בחזרה הביתה.בפגישה איתם, במצודת-זאת בארץ, באזכרה לאביו, הזכרתי ליוס'לה, היום אחד המומחים להשתלת שיניים בקנדה, את המקרה הזה.

דרך המקשרים הודיעו לנו כי בקרוב יגיעו מורי-דרך להוביל את קבוצתנו אל מקום בו נמצא המחנה של ביילסקי, במרחק של כ-50 ק"מ מלידא. הדבר היה צריך להתבצע בתחילת חודש אפריל 43'. וכך היה. הגיעו שני מורי דרך, אחד היה משל'ה מנסקי והשני ,פלדמן. כדי להקל על יציאתנו מהגטו,היה מפקד משטרת הגטו, סטולצקי, משקה ביי"ש (וודקה) את שוטרי העזר הגרמנים, ומאפשר לנו כך את היציאה.

בולטוש, לאחר כל מה שעשה למעננו, נשאר המקשר שלנו בלידא. כוון שגר בפרבר רושלקי, היה כל מי שנשלח מאתנו, נכנס קודם כל אל לביתו, מברר אצלו על אפשרות כניסה לגטו, מקבל הדרכה וכך גם עושה את דרכו בחזרה. כעבור כמה חודשים הלשינו עליו שכניו והוא הוצא להורג על-ידי הגרמנים.

יציאה שנייה ליער
ממורי הדרך קיבלנו הוראה להתכונן בער מסוים ליציאה; עוד קודם לכן הכנו דברים הנחוצים לשהייה ממושכת בתנאי שדה; לכל אחד תפרנו תרמיל גב; הוצאנו את הנשק מהמחבוא והיינו מוכנים לצאת לדרך, לפי התוכנית: בקבוצות קטנות דרך שער לכיוון הכפר רושלקי; עוברים את הגשרון מעל הנחל ומתרכזים מצד ימין; ממתינים לבואם של שאר חברי הקבוצה. בערב הראשון לא ניתן היה לעבור כי הסיירים הודיעו שעל הגשרון הציבו הגרמנים משמר; כך גם היה בערב השני. כיוון שהקבוצה עם הציוד והנשק היו מוכנים, החל לחץ מצד היודנראט לא להשתהות בגטו ולסכן את יושביו; לכן הוחלט לצאת בערב השלישי ויהי-מה, גם תוך קרב.

ואכן,יצאנו בערב השלישי, בשעה 11 בלילה, בליל סדר פסח הראשון.זו הייתה לנו יציאת מצרים אישית. שבוע לפני יציאתנו פוצצו הברינו רכבת גרמנית שהובילה אספקה לחזית; לצורך ניקוי פסי הרכבת מהשברים נלקחו קבוצות יהודים מהגטו; תוך כדי עבודתם גילו בקבוקי יין תוצרת ארץ הריין, יין צימוקים מצוין; ביציאתנו הצטיידנו בכמה בקבוקים כאלו ותוך הצעדה,אחרי חצות, במרחק רב מלידא,הרגשנו צמאים, פתחנו בקבוקים ולגמנו מהיין. בדרכנו הוכרחנו לעקוף את סביבת העיר. שמענו את משמרות הגרמנים מדברים ביניהם; עברנו את שדה-התעופה הצבאי והתקדמנו לתוך הלילה. כעבור כמה שעות של הליכה הגענו לנחל, הגשר היה שרוף; מורי הדרך הודיעו לנו כי זה הגבול בין השטח שבו שולטים הגרמנים, ובין ארץ הפרטיזנים; מעל הנחל היה מונח גזע עץ ענק חשוף ללא ענפים, ובחושך החזקנו אחד ביד רעהו ועברנו בריצה על גזע העץ. מכן המשכנו להתקדם; מורי הדרך היו מאומנים בהליכה מהירה, לבושים בגדים קלים, בלא ציוד וחגורים אקדחים ורימונים. אנחנו נשאנו כל אחד כ -30 ק"ג, לא כולל רובה ו-50 כדורים, מה שהקשה עלינו מאוד.

לקראת סוף הלילה הראשון היינו תשושים.אפשרות זו לא לקחו מורי הדרך בחשבון; האנשים ממש נפלו מהרגלים; לי אישית היה מאוד קשה כי הייתה לי בעיה עם רגל, עוד מילדות; וכך לקראת בוקר, הוחלת להסתתר בתוך יער לא גדול, ליד כפר סטיאגלי. תוך כדי המהומה נפרדנו, אבי ואני, מהקבוצה בחושך;עוד קודם לכן מסרנו את הרובים שלנו לחברים שביקשו להקל עלינו, וכך נשארנו לקראת בוקר במרחק לא גדול מהקבוצה ללא נשק.

זמן קצר לפני יציאתנו ליער הגיעו מורי דרך להוציא את ד"ר מיאסניק ואת ברוך לוין. הקבוצה הזאת הייתה יותר קטנה משלנו ולברוך ולחברו וולוול קרופסקי היה נשק עודף על מספר היוצאים. ברוך יצא,על כן, לחפש בחורים צעירים שיצטרפו אליהם. היה פוגש בחור ואומר לו: "ברצונך להצטרף אלינו לצאת לפרטיזנים? בוא!" אם הבחור היה אומר: "אני רוצה להודיע להורים", ברוך היה מוותר עליו ולוקח צעיר אחר; וכך יצאה קבוצתם לכיוון מערב, לפושצ'ה- ליפיצ'נקה. אחד ממורי הדרך שלהם היה גיסו של ברוך,אחי אשתו שנרצחה. ביער הקים ד"ר מיאסניק בית- חולים, תת- קרקעי ומוסווה היטב, ובו הציל חייהם של מאות פרטיזנים. כמה פעמים חגו הגרמנים מעל לבית-החולים ולא הבחינו בו.

לאחר שנפרדנו בלילה מהקבוצה, הסתדרנו, אבי ואני, למנוחת לילה. כעבור שעתיים או שלוש עלה הבוקר. ביקשתי מאבי לגשת לכפר,שבתיו נראו ממרחק לא גדול,להשיג אוכל ושתייה כלשהם. אבא לא היה מוכן לצאת ולכן יצאתי לבד; יעדתי שהקבוצה נשארת כל היום ביער וחשבתי לחפש אותם ולהצטרף נכנסתי לבית הראשון בכפר, ביקשתי אוכל ושתייה ופניתי בחזרה לער; מרחוק ראיתי עגלה רתומה לסוס ובתוכה כמה אנשים במדים; ניסיתי לברוח לכיוון היער אבל הם הבחינו בי וכמובן השיגו אותי; שמעתי פקודה ברוסית- לעצור! הבנתי שהם פרטיזנים; הסברתי להם שאני מגטו לידא, בדרך לפרטיזנים וכי נפרדתי מקבוצתי על- מנת לבקש מזון בכפר. לשאלתם מדוע ניסיתי לברוח, עניתי, כי מדיהם נראו לי גרמניים או של אוקראינים בשירות הגרמנים; אכן, המדים שלהם היו שלל מגרמנים;נראה שקיבלו את הסברי, יפשרו לי להמשיך בדרכי

חזרה לגטו
חזרתי ליער למקום שבו השארתי את אבא, ולא מצאתי אותר. התברר לי לאחר מכן, כי הוא חשב שהגרמנים תפסו אותי ואני מוביל אותם למקום הימצאו. ככל שחיפשתיו,אבא הסתתר יותר. תוך חיפושי אחר אבא עליתי על מקום ישיבתי של הקבוצה; יצאתי שוב לחפש את אבא בליווי של קרוב משפחה בשם מרדכי בסיסט ומספר חברים נוספים, ושוב, אבא מרוב פחד המשיך להסתתר. בערב קיבלתי הוראה מהממונה וממורה הדרך פלדמן לחזור לגטו יחד עם בחור בשם שמחה גרבייה, ללא שום הסבר נוסף; כך יצאתי לדרך בטרם נודע לי על גורלו של אבי.אני ושמחה פנינו לדרך החוזרת לגטו, ואלו הקבוצה המשיכה מזרחה לכיוון נהר הניימן.

כבר היה חשוך; התחלנו לצעוד לכיוון שממנו באנו בלילה הקודם; מכיוון שמסרנו את הנשק שלנו לקבוצה, נשארנו, שמחה ואני, עם שני רימוני יד בלבד.שמחה היה פליט מפולין ולא הכיר את הסביבה ומשום כך הייתי אני מורה הדרך של שנינו, למרות שגם אני לא הכרתי את הדרך. לקחתי יוזמה והתחלנו ללכת לכיוון לידא. כמה פעמים נאלצנו לרדת מהדרך הכפרית בה הלכנו, כאשר הבחנו בתנועה של אנשים שלא ידענו מה טיבם, וכך הגענו לקרבת שדה-התעופה ועקפנו אותו בקשת ימינה; הצעתי לשמחה לעלות על כביש לידא-איוויה, להתקדם עד הבתים הראשונים ולפנות ימינה ליד היער, משם להיכנס לכפר רושלקי ומשם לגטו. לקרת בוקר ירד ערפל כבד, היינו רעבים וצמאים, דפקנו על דלת אחד הבתים; מן הבית יצאה אלינו אשא. ביקשנו ממנה שטיה, היא חזרה עם קנקן חלב קר. גם בעלה יצא. הם היו אנשים בגיל העמידה. את הבעל הכרתי מיד; זה היה רוז'ביץ, בעל האטליז. ביקשתי ממנו להראות לנו את הדרך לגטו ובעזרת הדרכתו אכן הגענו. נכנסנו לגטו ופנינו כל אחד למקום מגוריו; הקשתי על החלון, בחדר בו ישנה אמי, לאחר ההתרגשות הראשונה הסברתי לה את השתלשלות האירועים. העבירו אותי לבית מכרים בסמטה ושם הסתתרתי כשבועיים.

כחודש וחצי קודם לכן, שקלנו דרך נוספת ליציאה ליער. חשבנו להצטרף לקבוצה של כעשרים איש מסביבת וורנובה; לבת דודתי של אמי, חיה קפלן ולבעלה משה, היה קשר לקבוצה הזאת, שבראשה עמד אחיה של חיה קפלן; האח שלח ללידא כפרי, באחד מימי החורף הקשים, כאשר הכול היה עטוף שלג כבד. תפקידו של הכפרי היה להביאם אל מקום מחבואה של הקבוצה. חיה ובעלה הציעו לנו להצטרף. גם אני הייתי אמור להצטרף אליהם באותו יום. טרם יציאתה ליער ביקשה הקבוצה להשיג כדורי רובים. הושגו הכדורים והוטמנו בחזייה של חיה. בצאתה החזיקה עשרות כדורי רובה קשורים לחזייתה. לווינו אותם ביציאתם מהגטו, אבל ברגע האחרון נרתעתי ולא יצאתי איתם. משה בעלה של חייה,נשא את ילדם אברמל'הח, בן השלוש על הידיים והם אמורים היו לפגוש את הכפרי במרחק כמה עשרות מטרים משם. לפתע התחילו הכדורים לנשור מתוך חזייתה של חיה, אמא שלי התכופפה מיד והחלה לאסוף את הכדורים מן השלג ולדחוף אותם בחזרה לתוך החזייה של חיה,"אני מתה, אני מתה," צעקה חיה. ואמא השיבה לה: "תמותי! אבל תשתקי!" כך נפרדנו. לא ידענו אז, שכעבור שנה נפגוש אותם בתנאים שונים במרחק רב מ לידא, באמצע המלחמה.

זכור לי עוד מיקרה מצער מאותו זמן; באחת מיציאותיי לרכישת נשק הצלחתי להכניס לגטו רובה מקולקל; לאחר שניסרתי חלק גדול מהקנה ולאחר תיקונו, התקבל רובה קצוץ קנה. גם חלק מהקת נוסר וכך התקבל מין רובה-אקדח. למעשה זה היה הנשק הראשון שלי. הוא הוכנס למחבוא, ואנחנו המשכנו לחפש עוד כלים. כאמור , קרוב משפחה שלנו (בן של בת דודה של אמי), אברהם ,שהצטרף אלינו לאחר החיסול של גטו בוורנובה, שעבד רחוק ולא היה יכול להשתתף במפגשים שלנו, קיבל רושם, בטעות, כי אנחנו מבקשים לצאת בלעדיו. כיוון שידע על קיומו של הכלי ומקומו, לקח באחד הימים את הרובה-אקדח, ויצא עם קבוצה קטנה של צעירי וורנובה ליערות נארוטש. כוונתו הייתה לחזור אלינו לאחר זמן ההתארגנות ולהוציא את משפחתנו לבסיס שלהם. באחד הימים פגש אותי ברחוב בחור ואמר לי: "אברהם רוצה לראות אותך." הלכתי אחריו ובאחד הבתים ברח' פוסטובסקה נפגשנו. אברהם חיבק אותי ונישק אותי ואמר: "באתי להוציא אתכם ". אמרתי לו שאני חייב להגיד לאמי; (אמי הייתה דומיננטית בבית), לאבא היה באותו זמן התקף אולקוס קשה, ולא היה מוכן כל-כך לצאת לבלתי נודע; "אני אמות שם", נהג לומר. ואני אמרתי: "תמות שם ולא מכדור של מרצחים". בכל אופן הלכתי לאמא וסיפרתי לה על קריאתו של אברהם. תגובתה הייתה, שאם הוא היה יכול לעשות לנו דבר כזה איננו רוצים לראותו יותר,אנחנו השגנו בינתיים עוד שני רובים, אחד שתוקן, והשני שסיפק לנו דויליטקו.

יוצאים שוב
כפי שציינתי קודם, מנסקי ופלדמן, שני מורי הדרך שלנו, לא היו מוכנים משום מה לצרף לקבוצה הראשונה את יעקב דרוק ומשפחתו, בגלל יוס'לה, בנם בן השש. באחד הימים, כאשר נמצאתי במקום מחבוא בגטו, הגיעה אמא והודיעה לי שאנחנו יוצאים בלילה. אמא עצמה לא הצטרפה לקבוצה הראשונה, כיוון שבעקבות ידיעה, שנמסרה לנו על-ידי דויליטקו , עלמ מקלט רדיו צבאי, שנמצאה אצל אחד הכפריים, מישהו חייב היה להישאר ולחקות לקבלתו. אמא נשארה.

בלילה התקבצה הקבוצה ובה אמא ואני, יעקוב דרוק, אשתו פייג'לה ובנם יוס'לה, אחיה הבוגר של פייג'לה ואביהם, בן השישים: ברל שבחוביץ עם אשתו, בנם יעקוב ובן דודי דוד בוירסקי. מורה הדרך הגיע והתברר לנו, שזהו ראובן רובינטיין, קרוב שלנו, בחור בלונדיני, יפה תואר ויפה- נפש. הוא אמר לנו בשקט ללכת בעקבותיו וחך עזבנו את גטו בדרך בה יצאנו בפעם הראשונה, אלא שצורת ההליכה הייתה שונה; כי רובק'ה הוביל אותנו בנחת, עד שחצינו את הנחל על גבי העץ המוכר לנו מקודם. נכנסנו לכפר סטיאגלי, בו פגשנו האחראי מטעם הפרטיזנים. האיש הקצה לנו בתים מסוימים, ובעלת הבית הכינה אוכל ושתייה. לאחר שגמרנו לאכול, שכבנו על המיטות הסודרות, בבגדים ונעלים, וחטפנו שינה. זה היה בערך בשעה שש או שבע בבוקר. לאחר שעתיים- שלוש,הביאו כמה עגלות רתומות לסוסים עם עגלונים מהכפר,ואנחנו התיישבנו והמשכנו בדרך. כעבור כמה שעות הגענו לכפר בשם בורנוס, ששכן על גדות נהר הניימן והעגלות חזרו למקומן.

כן פגשנו קבוצה של פרטיזנים מפלוגת "איסקרה", בהם דמות יוצאת דופן,פרטיזן בשם " פולטורה איבנה" (איבן וחצי") האיש הכן היה רחב וגבוה, ענק. הוא החזיק אקדח מאוזר בכיס חולצתו ועל כתפיו מקלע כבד עם דיסק. הרושם היה כביר; אור היום ואנו בארץ אחרת. פרט לכמה ביטויים אנטישמיים,התנהגותם הייתה בסדר; לא שמנו לב אליהם; ראובן סידר לנו סירות. כיוון שהייתה הוראה מטעם הגרמנים לפיה אסור היה לכפריים להחזיק סירות, נצטוו הכפריים על-ידי מפקדת הפרטיזנים לקדוח חורים בתחתית הסירות ולהטביען בנהר. את הסירות היו מוציאים,לפי ההוראה של הפרטיזנים. הכפרי שלנו הוציא את סירתו, סתם את תחתיתה ובעזרתו חצינו את הניימן לגדה השנייה. כעבור זמן לא רב, זה היה כבר בערב, הגענו לכפר אולחובקה. הוכנסנו לבית במרכז הכפר, שם הכינו לנו ארוחת-ערב, כולה דגים. את טעמה אני זוכר עד היום.

בלילה שוב סידרו לנו עגלות והמשכנו בדרכנו מזרחה, לכוון הכביש לידא- נובוגרודק, לא רחוק מגשר הרכבת וממפעל גדול לבדים וזכוכית בשם ניימן.המקום,שהיה מבוצר וישבה בו יחידה של גרמנים ועוזריהם, גרם לפרטיזנים קשיים רבים, ולאחר זמן חוסל. כמה קילומטרים מאולכחובקה שמענו, מתוך האפילה קולות של רוכבים מתקרבים. ביזורים בהם שלטו הפרטיזנים הונהגו סיסמאות לכל איזור ואיזור; לכן נעצרנו, וגם הרוכבים נעצרו. לאחר החלפת הסיסמאות התברר לנו שלקראתנו בא קבוצה כ- 5 או 6 רוכבים, ובראשם טוביה ביאלסקי.
את טוביה ביאלסקי הכרנו עוד מזמן השלטון הסובייטי. טוביה היה בה ללידא מעיירת מגוריו לצורך סידורים עבור המפעל שבו עבד כמנהל חשבונות ראשי.הוא היה נוהג לבוא לביתנו. מביקורו הראשון זכרתי את התרשמותי מגובהו וגודלו. בכניסה בדלת היה טוביה מרכין את ראשו, באפן אוטומטי. וכך זוכר אותו עד היום, איש ענק. הוא בירר מי נמצא בקבוצה וכאשר שמע את שמותינו (את כולם הכיר אישית), אמר: "תודה לאל שכבר יצאתם מהגטו; תמשיכו לבסיס, שם כבר מחכים לכם", נפרדנו, וכל קבוצה המשיכה לדרכה.

ארץ הפרטיזנים

כעבור זמן,וקשה היה לנו לדעת כמה זמן,התקרבנו לכביש לידא-נובוגרודק. את העגלות עם הכפריים שלחנו בחזרה; היה כבר בוקר, אור ראשון. התקרבנו בזהירות לכביש, תוך שאנו צופים בדריכות לצדדים; על פנינו עברו מכוניות עם גרמנים ורק שנוצרה הפסקה בתנועה, עברנו לצד השני של הכביש;
המשכנו, כבר באור יום, בשבילי היער, כאשר לאחר כשעה בא לקראתנו פרש רוכב על סוס. כשהתקרב , הכרתי את בן עירנו זלמן ברקוביץ. הוא היה רכוב על סוס במלוא ציודו; רובה מוצלב על כתפיו וכובע עם כוכב אדום על ראשו. זלמן הורה לנו להמשיך לכיוון המשמרות של היחידה; ואכן, כעבור כמחצית השעה של הליכה, פגשנו את השומרים ונכנסנו לבסיס היחידה; במרכז ראינו מטבח עם מיכל מתכת ענקי תלוי מעל מדורה על שני כלונסאות מחוזקות, לידו באר מים חפורה, 2 על 2 מ"ר מדופנת בגזרי עץ, ובה מים לבישול ושתייה; מסביב חושות מענפי עץ, ואנשים עסוקים כל אחד בתפקידו. במרחק לא רב, קילומטרים ספורים מכאן, היו הגרמנים יושבים, סגורים במבצרים מגודרים.

כעבור זמן קצר נפגשנו עם שאר אנשי קבוצתנו, שהגיעו לפנינו ביציאה הראשונה, ועם אבי ואחותי. סוף, סוף מצאתי את אבא; התברר,שלאחר שנפרדתי ממנו, חשב כי נפלתי בידי הגרמנים והחליט להסתתר. הכפריים הבחינו בו והודיעו לפרטיזנים, שתפסו אתו. הוא הובא לבסיס של פלוגת "איסקרה" כשהוא נחשב כמרגל מטעם הגרמנים. למזלו שמע על כך רופא היחידה, ד"ר ברוינה קיבילביץ'ח, איש לידא, חבר ילדות של אבי. הוא ביקש לראות את "המרגל" ואבא סיפר לו את קורותיו. בהתערבותו שוחרר אבא וסודר אצל כפרי, שקיבל הוראה לטפל בו טוב. האוכל המזין שקיבל כאן שיפר את מצב בריאותו. כעבור שבוע לשהייתו שם הגיעה ליחידת "איסקרה" קבוצת פרשים של ביאלסקי. כאשר נודע להם שאבי נמצא אצל הכפרי, הושיבו אותו על סוס והביאו אתו איתם ליחידתם.

לראש הקבוצה הראשונה, שאיתם יצאתי,נבחר, כאמור, ציפלביץ'. הקבוצה לא עשתה את הדרך בצורה נכונה; היא לא נכנסה לכפרים ובמקום להיעזר בכפריים הסתתרה בתוך סבכי היער. מחוסר מי שטיה שתו האנשים מי שלגים מהשלוליות. ציפלביץ', ששטה גם הוא ממים אלה חלה בדיזניטרוה קשה. כיוון שידע את מצבו ניסה להתאבד, אבל כדור אקדחו היה עקר והאקדח נלקח ממנו. הרופאים אשר ניסו לטפל בו, החליטו כי מצבו נואש, ולפי הוראות שניתנו להם הזריקו לו מנת-סם שבעקבותיו נרדם לנצח.

ביילורוסיה המערבית חיו שתי קבוצות אתניות; פולנים קתוליים וביילורוסים, שהיו בחלקם קתולים ובחלקם פרובוסלבים. הסביבה הכי אוהדת לפרטיזנים האדומים הייתה באזור הפרבוסלבי, במזרח ובצפון, בדרך כלל בקרבת הגבול לשעבר בין פולין וברית המועצות. רוב הבסיסים הפרטיזאניים אכן היו שם. ביתר המקומות פעלו היחידות בצורה ניידת, ללא בסיסים קבועים; כל שלושה-ארבעה ימים היו מחלפים מקום ישיבתם.

יחידת ביאלסקי

יחידת ביאלסקי, בשמה הרשמי גדוד "קלינין",בחטיבת "קירוב", ישבה באותו זמן באזור רגיש, במקום שנקרא הוטה-שקלנה, בקרבת נובוגרודק, והייתה חייבת לנהוג בהתאם.

עבור זמן קצר הגענו לפלוגה והתחלנו ללמוד איך לשרוד בתנאים שנקלענו אליהם. למדנו לשמור על ניקיון בסיסי, לבנות סככות מענפי עצים, וכן כל דבר שבן אדם זקוק לו. למדנו להסתגל לחילופי מזג אויר,לאוכל בצמצום ולתוספת של ירק מהטבע, על מנת לא לחלות במחלת הצינגה; סיגלנו לעצמנו תורת ההתמצאות ביער, התמצאות בכיוונים, מציאת עקבות, הדלקת אש בזמן שיורד גשם; לשרוד במזג אויר חורפי למדנו בחלק השני של האפויה הפרטיזנית.
אחד הדברים ההכרחיים שהיה לנו ללמוד, היה להתנקות ממגיפת הכינים. מצאנו שיטה יעלה; את הבגדים שפשטנו תלינו מעל מדורה; הכינים היו נופלות , מפת החום לתוך האש ומתפוצצות ברעש. בפרטיזנקה התפתחה גם צורת דיבור מיוחדת; למשל, רוב הנערות או הנשים אשר קשרו קשר עם גבר למען ביטחונן, היו נקראות "תבו",מהמילה הרוסית "אתבו"(שלו). אנשים שברחו מגטאות והגיעו ללא נשק ,היו נקראים "מלבוש" למה? לא ברור לי עד היום.

חוקים אכזריים במיוחד הופעלו נגד אנשים לא מוכרים, שהיו נתפסים משוטטים ביער; הגרמנים היו שולחים נשים וגם גברים לחפש פרטיזנים ביער; אנחנו היינו מבחינים, לפעמים, במשהו לבן, מתרומם ויורד והתברר לנו עד מהרה, שזאת הייתה כפרייה עם מטפחת ראש לבנה. לאחר חקירה קצרה היה מתברר כי היא אינה "מקומית", ונשלחה ע"י הגרמנים. היות והיינו קרובים למקום מנייתה של יחידת גרמנים,אסור היה לנול לירות. היה בינינו יהודי קטן-קומה, רזה מאוד, שנראה כילד תמים, בשם מיכאלה. לפי הוראות המפקדה הראשית הוא היה מחסל, בעזרת גרזן קטן,במכה אחת את המרגלים שנתפסו.

התוודענו גם למערכת הפיקודית, ובראשה האחים ביאלסקי: טוביה- המפקד- מפקד הראשי וסגנו עשהאל; עשהאל היה מפקדו של החלק הלוחם של היחידה, ממנו למדנו על דרכי השמירה ואיך להתנהג עם האוכלוסייה המקומית.

ראש המטה היה מלבין, איש בגובה בינוני,כבן 45,קצת מגמגם; כל יום לאחר שמיעת החדשות של "אינפורמהביורו" ממוסקבה, היה מלבין מסדר אותנו במסדר ומקריא לנו את החדשות; כיוון שהיה מגמגם היה עושה זאת ברצף ובמהירות. וכך קרה, שלמרות שבדיבור רגיל היה מגמגם, במסדר שלפנינו היה מקריא נקי.

מפקד יחידת הסיור היה אחיו של ביאלסקי, זוסיה ביאלסקי, בחור מאוד חזק וגבוה. הפוליטרוק הגדודי היה איש צבא רוסי, ממוצה גרוזיני, בחור יפה- תואר וגבוה בשם גרישה. אנחנו חיבבנו אותו בגלל מזגו הטוב. הוא קיבל מאיתנו כינוי "גרישה ראש עץ", משום שהמין לסיפורים שהיינו מספרים לו, בלי לבדוק באם זה נכן; כך בילינו כמה ימים ביקום זה ולמדנו מהוותיקים אורחות חיים של אנשי יער.

מצבת היחידה באותו זמן הייתה כ-300 איש ואישה, וכמה ילדים, רובם יהודים שברחו מגטו נובוגרודק. גרעין היחידה היה מורכב ממשפחות ביאלסקי, בולדה ודיאנצלסקי, שמנו כמה עשרות נפשות; כעבור זמן התחילה הקבוצה בפעולות נגד הגרמנים, בניסור עמודי טלפון,שריפת גשרים ופיצוצים, השמדת מזון, שהוכן עבור הגרמנים בכפרים ובסביבה; הם גם הרגו משטפי פעולה ושוטרי עזר גרמנים,ומעשי ידיהם התפרסמו ברבים; הגרמנים הכריזו על פרס כספי גבוה על ראשם. השמועות על מעשיהם הגיעו אל היהודים הכלואים בגטאות נובוגרודק, לידא ומקומות נוספים, ונתנו דחיפה ליציאתם של רבים ליערות. כך התרחבה היחידה וצורפה כגדוד השישי בחטיבת "קירוב". מפקד ההטיבה היה איש מפלגה וקצין פוליטי בצבא האדום בשם סיניצ'קין; אחרי המלחמה קיבל אות גיבור ברית המואצות; האיש היה אנטישמי גדול.
לכל אחד בגדוד היה תפקיד מוגדר; קבוצה מסוימת הייתה אחראית על שמירת הבסיס; שנייה הייתה עסוקה בהשגת אספקה; שלישית בסיור ומודיעין; רביעית הייתה אחראית על משטר וסדר בבסיס ועל הובלת הציוד ואחזקתו. את אמי מינו לניהול המטבח. באותו זמן גדלה היחידה. יום -יום הגיעו אנשים חדשים והצרכים גדלו. זו הייתה משימה חשובה לספק לאנשי היחידה את הצרכים המינימאליים, כמו מזון, עזרה רפואית או צרכים יומיומיים כסבון, ביגוד ועוד.

התורה הפרטיזנית גוזרת לא לשבת במקום אחד זמן ממושך; ואכן, כעבור זמן לא רב קיבלנו הוראה לתזוזה; אנחנו הלוחמים, לא ידענו כמובן לאן; הסתדרנו בערב,לאחר המסדר, כל אחד עם ציודו האישי, שורות שורות; הסיירים בראש הטור, כשפרשים מסיירים הלוך ושוב משני צידיו; הציוד היחידתי עמוס על עגלות. בסדר זה נמצאנו עוזבים את המחנה. התקדמנו לכיוון כביש לידא- נובוגרודק; החל כבר להחשיך כאשר חצנו את הכביש והתקדמנו לחתוך היער; כעבור כ-20 קילומטר הליכה עצרנו וקיבלנו הוראה להתמקם במקום. חוליה שהייתה ממונה על חיפוש מקורות מים התחילה בבוקר,לחפור באר; יחידה שנייה התחילה להקים מחסן מבולי עץ לאחסנת מזון. אנחנו התחלנו להקים אוהלים מענפי עץ ושמיכות; המטבח עוד לא פעל ועל כן כל אחד בישל ארוחה לעצמו ממצרכים שקיבל. באותו זמן עוד היינו קשורים בלינה ובאוכל במסגרת של חברי הקבוצה שאיתם יצאנו מלידא.

בבוקר הראשון התברר לנו כי אנחנו נמצאים במקום בשם יסינובקה, במרחק מה מכפר גדול בשם זורביאלניק. האוהלים שלנו היו ממוקמים בתוך חורש עתות, מסביב לאוהל המפקדה. במרחק כ-550 מטר מהחורש הוקם בסיס של יחידת ההובלה, בתוך יער עצי אורן גבוהים שקלטו את סוסי ההובלה וסוסי הסיירים. על מנת להגיע לשם היינו חייבים לעבור קרחת יער ושיחים סביב לה. הסביבה הייתה מאובטחת בשמירה מכל הצדדים. במרחק כ-4 קילומטר מהמחנה הוסתרו, בשבילים המובילים אלינו, מארבים בני 2-6 איש ורוכב. תפקידו של הרוכב היה לקשר בין היחידה במקרים בלתי צפויים. האבטחה כללה עוד סיורים של רוכבים בסביבה, בקוטר של כ-20 קילומטר; מתפקידם היה, בין היתר, להיכנס לכפרים ובעזרת כפריים נאמנים לאסוף נתונים על תנועות הצבא הגרמני באיזור.

בסביבה שלנו התנהלה תנועת משמרות הפרטיזנים גם לאור היום. בכל כפר מונה קומנדנט. (פרטיזן-ממונה). לכל גדוד הוקצה איזור מסוים, בו היינו רשאים לקבל מזון והלבשה.תפקידם של הממונה והקומנדט היה להטיל על הכפר את מכסות האספקה שהיה עליו לספק ליחידה. כך זה פעל בכפרים שהיו נאמנים לשלטון הסובייטי. מן הכפרים ששיתפו פעלה עם הגרמנים מותר היה לקחת הכול, פרט לפרה,או כל בעל-חי אחרון. כפרים ששטפו פעולה עם הגרמנים, שקיבלו מהם נשק והתנגדו לנו, היו מחוץ לחוק אצלנו ומותר היה לקחת מהם כל דבר. כל מי שגילה התנגדות נורה למוות.

על כל אחד מאיתנו הוטל תפקיד מוגדר,כאמור. עלי הוטל תפקיד שמירת המחנה. גרתי באוהל של השומרים ומדי פרק זמן קצובים, לאחר כמה שעות שינה, הייתי יוצא לשמירה בת כמה שעות. שעון לא היה לי, וידעתי לפי חוש את לוח הזמנים: בוקר, צהריים.ערב ולילה. מכל חברי נשארנו, באותו עת, שלושה:לייבלה ציפלביץ',לייזר יזיארסקי ואנוכי. מדי יום, כשהיינו פטורים מפעילות, שהייתה מתבצעת בעיקר בלילות, היינו נפגשים ומשוחחים על כל מה שהעיק עלינו.

כיתור
לא הרחק ממקום חנייתנו ביסינובקה התגורר כפרי ב"חוטור" (בית בודד), ולו חלקת אדמה ומשק שכלל פרות וחזירים.בנו שרת, לפי הסכם אתנו,כשוטר אצל הגרמנים, ומדי פעם היינו נעזרים באינפורמציה שהעביר על תנועות של יחידות גרמניות וכדומה. מה שלא היה ידוע לנו, שהם פעלו כסוכנים כפולים,למרות האיסור על כפריים להיכנס לאיזורים בו נמצאנו, תוך התחייבות בנפשם. הם ידעו היכן אנחנו יושבים וכמה פעמים אפילו התארחו אצלנו בבסיס. למזלנו, לא היו ידועים להם מקומות השמירה וגם לא הסיסמה. הסתבר כי הבן, שיצא לשרת אצל הגרמנים לפי ההסכם אתנו, מסר לגרמנים מקום ישיבתנו המדויק. לקח לגרמנים כמה ימים עד שריכזו כוחות, ולפנות בוקר התחילו לכתר את האזור בו ישבנו. בהתקרבם בחושך, עלו הסיירים שלהם על מארב שלנו, שהיה במרחק של כ- 4 ק"מ מהמחנה הראשי. התפתח קרב יריות ולפי הנוהל הריץ הרוכב את סוסו להודיע למפקדה על הנעשה. בהישמע היריות אנחנו כבר היינו מוכנים.

לפי הוראה עברנו דרך קרחת היער שהפרידה בינינו לבין בסיס ההובלה ופלוגה אחת תפסו קו הגנה לכיוון החורש, בו ישבנו קודם. אמא, שנזכרה כי שכחה באוהל כמה דברים,בהם תעודות שלנו, ביקשה מאחד המפקדים לגשת לשם. ניתנה לה רשות ונאמר לה לחזור מיד. היא אספה את הדברים, עטפה אותם בשמיכה, קשרה אותם כדרך הכפריים על גבה והתחילה לחזור לכיוונינו. ליד מחסן המצרכים שמעה דיבורים ברוסית. היא חשבה בליבה שבוודאי אלה חברים שלנו. כאשר התקרה, ראתה לנגד עיניה שני אנשים במדים גרמניים, חמושים בתת- מקלעים.הם סימנו לה באצבע להתקרב אליהם. אמא לא איבדה את עשתונותיה, הסתובבה והתחילה לברוח דרך הקרחת לכיוון שלנו. הסיירים הגרמניים שהיו, כפי שהתברר, מאנשי וולסוב הידועים לשימצה,התחילו לירות לכיוונה, אמא נזכרה שנאמר לנו לרוץ בזיג-זג, במקרה כזה, וכך עשתה. למרות זאת פגעו כמה כדורים בחבילה שנשאה על גבה והיא נאלצה לפרוק אותה מעליה, כשהיא מעלה כבר עשן מהפגיעה של כדורי פוספור.

בהישמע היריות התחלנו לחפש מוצא מהכיתור; ניסינו להתקדם בכמה כיוונים, ללא הצלחה; הגרמנים הפעילו נשק כבד, מרגימות ותותחים. הופעלו גם יחידת טנקים בשבילים שבין חלקים השונות ביער. רק לאחר מאמצים מרובים הצלחנו למצוא פרצה במצור שהטילו עלינו ונסנו. כל אחד מאיתנו ניסה תוך כדי מנוסה להשתחרר ממטען. גם אני השלכתי את התרמיל מעל גבי ונשארתי עם רובה וכדורים בלבד, תוך כדי ריצה מטורפת של קילומטרים לכיוון מערב, אל נהר הניימן. היחידה לא פעלה בצורה מאורגנת, כל אחד פעל לפי האינסטקטים שלו. תוך כדי ריצה איבדתי את היחידה ונשארתי ביחד עם שלושה אנשים. כעבור קצר מצאתי את עצמי בודד, ליד כפר, שנמצא לא רחוק ממקום ישיבתם של הגרמניים בישוב הניימן.

הסתתרתי בשדה חיטה גבוה וציפיתי על הכפר. לא נראתה שום תנועה יוצאת דופן; ראיתי רק כפרי שיצא עם עגלתו לכיוון שלי; כשהתקרב קפצתי מתוך החיטה עם רובה מכוון וצעקתי; עצור! מרוב פחד הגוי עצר את סוסו, שנעמד על רגליו האחוריות. הכפרי הצטלב: וצעק:"ישו-מריה", שאלתי אותו לשם הכפר והאם הגרמנים נמצאים במקום. כשאמר לי את שם הכפר-פודין-נרגעתי. הכפר היה מוכר לי והיה אוהד לנו. רבים מבניו היו פרטיזנים. נכנסתי לאחד הבתים, ביקשתי אוכל ושתייה. לאחר שבירת רעבוני חיפשתי את ראש הכפר. ביקשתי ממנו לספק לי הסעה לכיוון הכפר אולחובקה, שנמצא במרחק של כ-10 ק"מ משם. האיש אמר לי: "שמע, הגרמנים היו כאן הבוקר והם נמצאים בכל מיני מקומות בסביבה,אפ אחד מהכפריים לא יהיה מוכן להסיע אותך, אפילו אם תהרוג אתו; ובכלל, היחידה שלעם נמצאת בדקודובו וזה בכיוון אחר;" ביקשתי לספק לי מורה דרך; הוא פנה לאמו, אישה כבת שישים, וביקש ממנה להראות לי את הדרך. וכך בליווי האישה, התחלנו ללכת. לאחר הליכה די ארוכה ניתן היה לראות במרחק את נהר הניימן, ומעבר לו את הכפר דקודובו. שלחתי את האישה בחזרה והתחלתי להתקדם בזהירות קדימה. כעבור זמן מה, ראיתי שני אנשים מתקדמים לכיוון שלי; דרכתי את הרובה ובמרב הדריכות התקדמתי. נעמדנו כ-20 מטר זה מול זה. אחד הגברים החזיק ידו מאחורי גבו ואני הייתי מאוד דרוך; החלפנו ברכות ותוך כדי כך התברר לי כי הם פרטיזנים, תושבי הכפר ממנו הגעתי. נאמר לי שאכן, רוב היחידה שלנו נמצאת בכפר דקודובו; הם ביקשו לדעת מה נשמע בכפר שלהם; סיפרתי כל מה שהיה ידוע לי ונפרדנו לשלום; התקדמתי מכן לנהר. הכפרי שהעביר את בני שיחי, היה כבר אותה שעה בצד השני של הנהר; פקדתי עליו לחזור והוא אכן חזר והעביר אותי בסירתו.בכפר כבר מצאתי משמרות שלנו, הורגש כבר ארגון כלשהו; חיפשתי את בני משפחתי, ומצאתי,את אבי ואחותי. לא ידענו מה עלה בגורל אמא וכן בגורלם של כ- 60-70 מאנשי פלוגתנו. בעל הבית הכין לנו ארוחה ואני נפלתי ונרדמתי מרות עייפות על הרצפה.

בערב קיבלנו פקודה להתרכז על גדות הנהר; נאמר לנו שהגרמנים מתקדמים מכיוון לידא ועלינו לחצות מיד את הנהר.היה עלינו לחצות את הנהר רגלי, כיוון שלא היה זמן ואפשרות להעביר את האנשים בסירות. עברנו את הנהר במקום בו היו הכפריים מעבירים את עדרי הפרות . עומק המים היה כ-1.5.מטר. כאשר הגענו לצד השני פקדו עלינו לתפוס עמדות על הגדה; נהיה לנו קר, השיניים נוקשות, רטובים,מצב הרוח ירוד; רק התחלנו קצת להתייבש וכבר קיבלנו פקודה לחזור ולעבור לגדה השנייה. בא לי לבכות; אבל בלית ברירה נכנסנו שוב לתוך הנהר.ושוב פקדו עלינו לתפוס עמדות וחוזר חלילה-לחצות את הנהר, כך כמה וכמה פעמים באותתו הלילה; אני זוכר את עצמי שוכב ולצדי שני גיסים, המבוגר בן עירי,אהרונוביץ', איש כבן 35, לפני המלחמה הייתה לו חנות לדברי זהב ושעונים ברחוב סובלסקה. לצידו, משה'לה פורמן,גיסו, אחי-אשתו,כבן 18,קרות משפחה שלי.(אחיו הבוגר, שעלה לארץ בשנת 39, הוא שאול הגלילה, אחד ממפקדי הלח''י האמיצים,שנלחמו בשלטון האנגלי, ברח עם העשרים במנהרה מלטרון, נאסר שוב ונרצח במחנה העצורים באריטיאה). שמעתי את אהרונוביץ' אומר לגיסו: "תראה, אנו צפויים למות כאן בכל רגע, אין סיכוי כלשהו להינצל; בו נחזור ללידא. כמה שיצא לנו לחיות ,נחיה כבני אדם. כן אנו צפויים למות כמו חיות נרדפות". הזמנים היו מאוד קשים, ולדעת חלק מהמפקדים היו ליחידה קטנו יותר סיכוים גדולים יותר לשרוד, לכן אפשרו להם להשתחרר ; הם אמנם חזרו לגטו לידא וכעבור כחצי שנה הושמדו במיידנק.

תלאות

כעבור יום-יומיים,קיבלנו הוראה לתזוזה; נשארנו בלי אמצעי הובלה וללא ציוד. כל אלו נפלו בידי הגרמנים. אחד הפרטיזנים, בשם פינייה,שהחליט להסתתר בין ענפי עץ גדול במקום, ראה כיצד אספו הברמנים ולקחו את כל מה שהיה בבסיס. כיוון שלא יכולנו להמשיך בדרכנו, ללא אמצעי הובלה ומזון לאנשים, נשלחו כמה מחלקות לארגן אמצעי הובלה ואספקה. אותו זמן לא ידענו מה עלה בגורלם כ-70 אנשים, שהיו נעדרים. לקרת לילה יצאנו בצעדה לכיוון מזרח, כשאנחנו עוברים, מידי לילה, כ-30 קילומטר; אני זוכר שכאשר עברנו ליד כפר בשם מורין,התקשיתי בהליכה. בן דודו של אבי, עזר לי, כאשר לפתע גילינו שאיבדנו בחושך את היחידה; אור בוקר עלה ואנחנו בשדה פתוח, רק שיח פה ושם. בלית ברירה נשכבנו תחת אחד השיחים ונרדמנו. בבוקר התברר לנו כי אנחנו נמצאים בין נהר הניימן ובין נהר הניימן ובין בתיו האחרונים של הכפר מורין; הצעתי למרדכי להיכנס לכפר על-מנעת לשבור את רעבוננו ואולי להשיג סוס ועגלה, כדי להשיג את היחידה; מרדכי סירב, מחשש שבכפר נמצאים גרמנים; בסופו של דבר,לקראת ערב, היינו כבר שנינו מותשים,ואני החלטתי להיכנס לכפר. מרדכי, בחוסר ברירה, הסכים להצטרף אלי. מיד בכניסה לכפר נתקלנו בלייבל אורז'חובסקי. שמחנו מאוד לפגישה, הסתבר שעשינו את הצעד הנכון.

לייבל הובל אותנו לקומנדנט (ממונה מתם הפרטיזנים על הכפר), שהחליט לעביר אותנו לצד השני של הניימן, כיוון שלמורין היו מגיעים מדי פעם גרמנים. הוא נתן הוראה לאחד הכפריים וזה העביר אותנו בסירתו לגדה השנייה. לאחר הליכה של חצי שעה, הגענו לכפר בשם קריביצי, פנינו לקומנדנט הכפר והוא הכניס אותנו לבית, בו חיכתה לנו ארוחת ערב וכמובן-מיטה; מרוב עייפות נרדמנו מיד. בבוקר הכינה בעלת הבית ארוחת בוקר כדת וכדין; הכינו לנו סוס ועגלה עם איש מהכפר להמשיך דרכינו; זה היה כפר יוצא דופן במבנהו. לא היו בו שער או פשפש לכניסה לבתים, כל בית היה מוקף גדר ולצורך כניסה היו עולים על ועוברם לצד השני על ספסל דומה. רק מאחרי הבית, לכיוון השדות, היה להם שער להוצאות הבהמות; התיישבנו בעגלה מרופדת קש, ומעליה שמיכה כפרית ויצאנו לדרך, לכוון מזרח, לאורך הניימן; הייתה הרגשה טובה, מזג אויר נהדר; לרגע שכחנו שמסביב ניטשת מלחמה אכזרית.

כעבור שעתיים-שלוש (שעונים לא היו לנו ואת הזמן יכולנו להעריך בחושים בלבד) הגענו למקום שנקרא איזבויסק הקטנה; כן נפרדנו מהעגלון והיינו צריכים לעבור לצעד השני של הניימן; לשם כך השתמשנו במעבורת (המקומיים קראו לה "פרום"),שהאיש שמפעיל אותה מכוון אותה במשיכות חבל לצד השני. שאלנו את האנשים שנקלעו לצידנו,כולם כפריים פרבוסלביים אוהדי הפרטיזנים, על מצב העננים בסביבה לאלו אמרו לנו כי שקת, וכי לא צפויה פלישת גרמנים מהיום למחר; זה הרגיע אותנו.הגענו לגדה השנייה למקום שנקרא איזבויסק-הגדולה, ושם התחברנו אל היחידה שלנו, שנמצאה בקרבתו. מכן כבר יכולנו לצעוד לאור היום; בסביבה הזאת רוכזו יחידות פרטיזניות רבות והגרמנים לא העיזו להראות כאן את קצה אפם, אלא ביחידות גדולות. כאן נודע לנו כי אנחנו ממשיכים ללב איזור הפרטיזנים בפושצ'ה נאליבוקי.לאחרח הליכה של יומיים עברנו ליד העיירה לובטשי, שנמצאה עדיין בשליטת הגרמנים. בעיירה זו היו לנו קרבי משפחה רבים; סבתא, מצד אמא, מוצאה מן העיירה הזאת; זו הייתה הראשונה בחיים שנקלעתי לסביבה זאת; יערות גדולים,ברובם עצי אורן או ליבנה; מדי פעם היו מחלקים לנו מזון,שלא השביע את רעבוננו. אנשים משלנו,שנשלחו להביא מצרכי מזון, היו מביאים מה שניתן להשיג. צעדנו כל הזמן מזרחה; הגענו לנהר עמוק בשם ביירוזקה. הוחלט לשהות במקום זה כמה ימים, וכך נמצאנו מתארגנים לשהייה יותר ארוכה, כשאנחנו מחכים ויוצאים למשימות שונות; באחד הבקרים הגיע פרטיזן שלנו, רכוב על סוס, ומסר לי ד"ש מאמא; אמרתי: "אתה צוחק", "לא", ענה "אמך בסדר והיא מנהלת את המטח של המפקדה, לחמישים איש בבסיס של "קרסנה-גורקה". הוא סיפר כי בעוד שבוע הם אמורים להצטרף אלינו. ביתיים הם חונים ליד הנהר, משקמים את היחידה ומדי פעם מוציאים מחלקות לוחמים לכל מיני משימות. לאחר האירועים של החודש האחרון כל יום שעובר נתן לנו אפשרות להתחזק פיזית ונפשית. כן למדנו גם על היקף האבידות שנגרמו לנו בהתקפה על יסינובקה.התברר שהיו לנו כ-15 הרוגים ומספר לא גדול של פצועים. ההרוגים נקברו ע"י תושבי הכפר ז'ורביאלניק בקבר אחים.

בין ההרוגים הייתה אמו של חברי לייבלה צ'יפלביץ' וכן משה'לה סביאטוי,בחור צעיר יליד לידא.התברר שכל אנשי המשמר שנתקלו ראשונים בגרמנים ופתחו עליהם באש נהרגו. הם גרמו לגרמנים לעצור, מה שנתן לנו זמן להתארגן. לכן לגודל היחידה, לא נגרמו לנו אבידות כבדות יותר.אבלים על הקורבנות שנפלו, שקענו שוב בבעיות היומיום הקשות והדאגות לקיומינו. פשוט א נותר לנו זמן רב לחשוב על מה שהיה.

סוף,סוף הגיעה הקבוצה עם טוביה ואנחנו,לאחר כחודש ימים, נפגשנו עם אמא, ושמחנו להיות שוב יחד. למחרת אותו יום התחלנו לחצות את הביארוזקה; הנהר עמוק, המים גועשים; צלחנו את הנהר בסירות, ואילו הרוכבים על גבי הסוסים צלחו אותו בשחייה; זה לקח כמה שעות ואנו נמשחנו מזרחה. נכנסנו לאזור יער עבות, עצים מכל הסוגים; זו פעם ראשונה בחיי שיצא לי לחזות במראות כאלו; המון מקורות מים; הדרך שבה התקדמנו הייתה בנויה כולה עץ,בעובי של 10 ס"מ, למניעת שקיעה בתוך הקרקע הבוצית; מרחוק ראינו משהו דומה לארובות של תנורים; בהתחלה לא הבנו מה הדבר, אך מקרוב התברר לנו שהגענו לישוב שהוחרב ע"י הגרמנים באחת הפשיטות שלהם ונשרף כולו, נותרו ממנו ארובות התנורים בלבד; התושבים שלא הצליחו לברוח היערה נהרגו וחלק גדול הוגלה לגרמניה לעבודות כפייה. ככל שהתקדמנו נתקלנו, שוב ושוב, בכפרים שרופים. התברר שכל האזור התרוקן מיושביו; לפנינו השתרעה ארץ חרבה. לאחר כמה ימים הגענו לאזור העיירה פותשניה, הישוב האחרון לפני הפושצ'ה.

בפושצ'ה נליבוקי

הגענו לפושצ'ה נליבוקי.היער הזה, בגודל של מיליוני קמ"ר, שעל-מנת לחצותו נדרשים כמה שבועות; מזג האוויר של חודש מאי היה,למזלנו,יפה; מדי פעם נאלצנו להסתתר כאשר הופיע אווירון תצפית גרמני. זה לא הדאיג אותנו ביותר, כיוון שהגרמנים נמצאו אותה שעה במרחק שמה עשרות קילומטרים ממקום ישיבתנו. המשכנו להתקדם לתוך היער וראה זה פלא, הגענו ליישוב כפרי עם תושבים! התברר כי עמוק בתוך היער נמצאו כמה יישובים כפריים שהגרמנים לא הצליחו להגיע אליהם; האנשים כאן היו עניים מאוד, התקיימו על דייג ומשק בית קטן; לפני המלחמה עסקו גם בחטיבת עצים והובלתם בתעלות מים לניימן (הנהר) ומשם לים הבלטי; הם חיו בבתים בני חדר אחד, בנויים בולי עץ לא מעובדים; באמצע החדר היה מקום למדורה, לצורך בישול וחימום בימים קרים; אמצעי תאורה שימשו להם כפיסי עץ אורן דקיקים, באורך של כ-1.5 מטר, שאותם היו מדליקים ותוקעים בתקרה ומחליפים מידי 10 דקות בכפיסים חדשים. לכפיסים קראו "לוטשינקי"; האנשים היו פשוטים מאוד והפרטיזנים היו תומכים בהם, על ידי אספקת כל מיני מצרכים החיוניים לקיומם, וכן בעזרה רפואית ש הרפאים מהיחידות.אנחנו, בגלל המאמצים הפיזיים היומיומיים "שרפנו" המון קלוריות והיינו תמיד רעבים: אספקת המזון לא הייתה סדירה,ומכיוון שהיינו בתנועה מתמדת היו מחלקים לנו מצרכים בצמצום ואנחנו היינו מבשלים את האוכל בקבוצות קטנות ומתחלקים בו. לנו בישלה אמא.היינו מתחלקים במזון עם כמה אנשים, בהם איש צעיר, נעים הליכות, בוגר ישיבה עם הסמכה לרב, בשם רוכמן. הוא התקרב מאוד למשפחתנו; באחד הבקרים היה לייבל אורז'חובסקי אמור לצאת לסיור ברכיבה, כשהתקרב לסוסו קיבל בעטה; מפקד שהיה בקרבת מקום את הסוס משתולל ירה בו והרגו. באותו רגע ממש ביתרנו את הסוס, וכעבור כ-10 דקות נשאר ממנו רק השלד, בשלנו את הבשר לארוחה בה התחלקנו כולנו. גם רוכמן, שהיה איש דתי מאוד השתתף בסעודה, והסביר כי מצוות פיקוח נפש דוחה דיני כשרות.; שאנו חייבים לאכול, על מנת לאגור כוח להמשיך בחיינו בתנאים קשים אלה.

המשכנו להתקדם, וכפי שהתברר לאחר מכן הגענו למקום שנמצא בקרבת העיירה היהודית בשם מיר. לפי הוראות המפקדה הראשית היה עלינו להקים מחנה בסביבה הזאת.היה זה אמצע חודש יוני והימים ימי שמש. התחלנו בהתארגנות לשהייה יותר ממושכת במקום זה; הקמנו אוהלים מענפי עצים ושמיכות, גם מטבח כללי, וניהלנו חיים נורמאליים, לכאורה; כל יום היו מודיעים לנו את חדשות רדיו מוסקבה; הבנו שהחזית נעצרה, שאין פעילות חזקה; הרוסים והגרמנים אגרו כוח להמשך המאבק.
הרגשנו בטחון יחסי במקום כיוון שמסביבנו נמצאו בריגאדות רבות של פרטיזנים; המטה הראשי, שמפקדו גנרל פלטון,(שם אמיתי צ'רנישב) נמצא גם הוא בקרבת מקום; הדרכים לתוך היער היו חסומות ע"י עצים שהופלו שתי-וערב; בסביבה גדלו שיחים עם המון פירות יער, שהבשילו באתו זמן. היינו אוספים אותם ואוכלים בתיאבון רב; בשעות הפנאי היינו עוסקים בפעילות ספורט שונות. אני זוכר בין היתר, כל מיני תחרויות ספורט, בהן רכיבה על סוס, שבה הצטיין סטר'ודבורסקי, אביה של חברתי ביילה. הוא היה איש כבן 50 ובצעירותו שרת כמה שנים בחיל הפרשים של הצאר; הוא היה מפגין רכיבה מהירה וירידה תחת הבטן של הסוס, תוך ירי מכוון. אנשי צבא רוסיים,וביניהם קצינים מיחידות פרשים בצבא האדום, שראו את ביצועיו לא האמינו למראה עיניהם.

באותו זמן חלו רוב האנשים במחלת עור, בגרדת מאוד מטרידה; התמלאנו בפצעים מוגלתיים. הרופאים הסבירו לנו כי נדבקנו במחלה מהסוסים. כיוון שלא הייתה לנו תרופה שבסיסה גופרית, הם המליצו למרוח את גופינו במשחה, שנוצרה בעיבוד שורשי עצי אורן לטרפנטין. זו הייתה משחה דביקה בצבע שחור; מרחנו את גופינו מקרסולי הרגליים עד האוזניים; המראה היה נורא, נראינו כולנו ככושים, אך הטיפול הועיל; לאחר שבועיים הורדנו את החומר במים רותחים והזרנו לאיתננו. בערבים, ליד המדורה היינו שרים שירים ברוסית, יידיש וגם בפולנית. בייחוד הצטיין בזמרתו מונייק פשפיורקו, יליד פולין, בחור צנום וחולני. הוא שר בהזדמנויות שונות, במפגשים עם חברים מיחידות שונות; בזיכרוני נחרט ערב,בו ישבנו עם מאיר-יושה איצקוביץ', יליד עיירה דזייווינישוק, שבסביבת לידא. מאיר היה מורה לעברית בגימנסיה בווילנה ובית"רי ותיק. לאחר כוסית וודקה היה מעודד אותנו,באומרו כי עוד נזכה לצעוד ברחובות תל-אביב. (בשנות ה-60, בהפגנה בל-אביב נגד השילומים,אכן צעדנו בשורה אחת ואני הזכרתי לאיצקוביץ' את דברי נבואתו). אותה שעה קשה היה להאמין שזה יקרה אי-פעם. היינו צוחקים עליו ואומרים: "משוגע". כשנפגשנו היה איצקוביץ' מברך וצועק "תל-חי!",הפרטיזנים הרוסים היו שואלים מה זה "חי-חי"; הם מאוד חיבבו את מאיר, שידע לשתות וודקה והיה מעשן סיגריות ארוכות מטבק, מלופפים בנייר עיתון, בדרך כלל ב"פרבדה"(אמת), קראנו לו צ'פייב, על שם מפקד פרטיזנים משנת 1918. המשכנו בשגרת המחנה הפרטיזאני, ומידי פעם היו נשלחים אנשים לגטאות לידא ונובוגרודק, ליצור קשר עם היהודים שרצו להגיעה אלינו. באחד הערבים שימשתי בתפקיד האחראי על המחנה. מתפקידי היה לעשות ביקורת, כל שעתיים,אצל השומרים ולדאוג להחלפת השומרים בזמן; בין סיבובי הביקורת היה מותר לי לישון,בדרך כלל במטבח, שהיה כולו מדורה גדולה ומעליה דוד גדול; תמיד היה שם חם וכדי להעביר את הזמן היינו מכניסים בתוך הגחלים תפודים או סלק ואוכלים אותם בתיאבון. והינה קרה שנרדמתי והתעוררתי מצעקות ויללות שדמו ליללות של זאבים. חשבתי שאלה זאבים שתוקפים את הסוסים והפרות שהיו בבסיס בקרבת מקום. רצתי בחושך לכיוון אוהלו של המפקד, לעדכן אותו ועברתי ליד האוהל של רופא המחנה. התברר שמשם באו היללות המוזרות. נזכרתי שבאותו יום הביאו שלוש פרטיזניות, לביצוע הפלות, ומשם בקעו הקולות; למחרת הותקפנו ע"י אווירונים; התפזרנו ביער ושם נתגלו לנגד עיני שלושה עוברי ילדים; נזכרתי בלילה הקודם והבנתי את פשרם.

מגטו נובוגרודק הצליחה קבוצה של כ-120 איש לחפור מנהרה, כ-25 מהם נהרגו בזמן הבריחה והרוב הצליחו להגיע אלינו; מלידא המשיכו להגיע קבוצות קטנות. בגלל השמועות על התנאים השים ביער, שהפיצו אלה שחזרו לגטו לא העזו רבים להצטרף אלינו.

הגרמנים באים
כעבור כחודש התחלנו להרגיש שחל שינוי במצב,קבוצות פרטיזנים,שיצאו לפעילות השגת מזון או מודיעין וחבלה, נתקלו בגרמנים. הסתבר שפעילות הגרמנים גברה ואחד המקרים נתקלה קבוצה שלנו, בראשות הפוליטרוק גרישה,ביחידת גרמנים בסביבת הכפר מורין; גרישה החליט לסגת עם הקבוצה ולעבור את הניימן לצד השני; הכפריים פחדו לעזור; ביוזמתו של גרישה הוצאה סירה מהמים וכיוון שרק הוא ידע לנווט, התחיל להעביר בעצמו את אנשיו לגסה השניה, תוך שהוא ניצב מלוא קומתו; כך הצליח להעביר בכמה פעמים את רוב הקבוצה, ביניהם את בן דודתי דוד בוירסקי. במעבר האחרון התחילו הגרמנים כבר לגלוש במורד הגבוה של הנהר ופתחו ביריות במכונות ירייה על הסירה; גרישה הצליח להגיע לגדה הנגדית, נפגע ונפל הרוג למים; משאר יושבי הסירה נפגע קכשה בחור לידאי,בשם הרשל קמיונסקי, האחרים נפגעו קל; החבר'ה הוציאו אותם מהסירה ונסוגו; כך הציל גרישה את חבריו, באומץ ליבו ומנהיגותו; אל גופו מצאו הכפריים במרחק של כ-20 ק"מ,בסביבות איסבויסק. הכפריים שאהבו מאוד וכיבדו את גרישה היפה והמנומס סידרו לו לוויה מכובדת.

בינתיים התקבלו ידיעות, בם מהמודיעין של המפקדה הראשית, שהגרמנים כינסו כוח של כמה דיביזיות מהחזית והחליטו לנקות את האיזור כולו מן הפרטיזנים ולהשמיד אותנו. קיבלנו פקודה לסגת; גם יתר הבריגאדות, ובהם יחידה שנקראה "הלגיון הפולני", שגויסה כולה מהפולנים של אנדרס,קיבלו אותה פקודה; הבסיסים הורחקו לעומק היער בסביבה בוצית, שלא ניתן לעבור בה בכלים ממונעים,כמו טנקים ומשוריינים;הכוח הלוחם תפס עמדות הגנה קדמיות;כשבויים התנהלו קרבות קשים; באותו זמן עסק חלק מאיתנו, לפי פקודה,בבניית גשר מבולי עץ,שנוסרו והונחו מעל הביצה, באורך של 3 ק"מ ורוחב 2 מטר, כדי שאפשר יהיה לסגת עם הציוד בעת הצורך,ולאחר מכן לפרק את בולי העץ ולמנוע מהגרמנים גישה אלינו.

הגרמנים תקפו בכוח גדול מן האוויר וגד בארטילריה, צורפו אליהם גם יחידות מצבא וולסוב; ואילו אצלנו נגמרה התחמושת ולא הייתה מחדש. התקבלה לכן החלתה לסגת. התייצבנו בשורות, קיבלנו הוראה להצטייד במצרכים; הייתה שעת דמדומים ואנו ניגשנו למחסן, כל אחד לפי התור, ולקחנו מתוך שקים מכל הבא ליד. למען האמת לא ידעתי אפילו במה אני מצטייד, אך אלה היו גרעיני חיטה. לאחר זמן קצר התברר לנו כי הודות לעקבות גרעיני החיטה, שלא התעכלו בקיבה , יכולנו למצוא את חברינו בעומק היער; הלכנו פשוט מאוד לפי הסימנים.

באתו זמן בערך נמצאו יוכבד ומנחם רזניק במחנה בכריית טורף בסביבת ווילנה. הם נשלחו לשם ע"י תנועת המחתרת שהוקמה בגטו ווילנה,להקים קשר בין הפרטיזנים והמחתרת בגטו.המחנה הוקם בתוך יער,כ30 ק"מ מווילנה. מנחם קיבל הוראה עם אנשים נוספים לפלוגת פרטיזנים ולהתחיל בפעולות נגד הגרמנים ואילו יוכבד נשארה במחנה העבודה לשם הפניית חברים מהמחתרת ליחידה הלוחמת בתוך היער; אנחנו ידענו שבסביבת ווילנה, ביערות רודניקי ונאטשה,פועלות כמה יחידות פרטיזניות; יערות אלו נמצאו כמה מאות ק"מ צפון-מערב מנליבוקי; הקשר איתן היה מאוד רופף ורק מדי פעם היו מגיעות ידיעות משם; בכיוון אחר, במרחק כ-200 ק"מ דרומית-מערבית מנליבוקי,בפושצ'ה ליפיצ'נקה, היו באותו זמן בריגאדות של פרטיזנים, שהיו בפיקודו של גנרל פלטון; עם היחידות האלה היה לנו קשר יותר הדוק ולפעמים גם נפגשנו עם לוחמים יהודים שהיו בהן, ובמסגרתם הייתה פלוגתו היהודית המהוללת של דוקטור אטלס.

ד"ר אטלס, רופא במקצועו, החליט עם כניסתם של הגרמנים להקים את היחידה הלוחמת. "מכן ואילך אני לוחם ולא רופא" אמר. בין הלוחמים הידועים בפלוגתו היה גם גיבור ברית המועצות אליהו קובנסקי, שהתפרסם באומץ ליבו הרב במלחמה נגד הצורר הנאצי.

במקום אחר, בינינו ובין יער רודניקי, התקיימה קבוצה שבה נמצאו משה וחיה'לה קפלן;איתם לא היה לנו כל קשר.

סיפורה של יוכבד

באחד הימים נודע לגרמנים על פעולתה של יוכבד כמקשרת, שתפקידה להפנות קבוצות לוחמים מהגטו לפלוגות ביער; היא נעצרה ונחקרה, תוך עינויים קשים, אבל הגרמנים לא הצליחו לשבור את רוחה והחליטו להוציאה להורג בתלייה למחרת היום, בבוקר. יוכבד נרדמה וראתה בשנתה את אביה, שנפתר לפני שנים רבות, מדבר אליה ואומר לה: "בתי,הצילי את עצמך". היא התעוררה והתחילה לחפש דרך להימלט. היא הייתה עצורה בתוך צריף עץ על בלוקים; הרצפה הייתה עשויה מלוחות עץ; היא שמה לב שאחד הלוחות היה קצת רופף; בכוח על-אנושי משכה את הלוח,עד שהוא השתחרר, ואחריו עוד אחד,כך ירדה למטה וזחלה לקצה הבית;את הבית הקיף בשמירה איש ס,ס,חמוש. היא חיכתה עד שפנה משם לכיוון השני,יצא בריצה שפופה,הצליחה לעבור את הגדר ולהיכנס לתוך החורש. היא ידעה את כתובתה של מקשרת פרטיזנים באחד הכפרים והמשיכה דרך החורש והיער להתקדם לכוון ביתה. כשהגיעה אל הבית התחילה המקשרת להצטלב. היא כבר חשבה אותה בין המתים.לשאלתה של יוכבד היכן נמצאים הלוחמים? אמרה לה כשנודה על מעצרה,היחידה עזבה את בסיסה ואין יודעים להיכן. יוכבד הוסתרה בתוך בור ברפת בתנאים בלתי אנושיים.רק בלילות הייתה יוצאת לצורך אכילה וחילוץ עצמות.

כעבור כמה ימים אמרה לה בעלת הבית שאין כל אפשרות שתמשיך להישאר אצלה וכי עליה לחפש את הפרטיזנים.יוכבד נאלצה,לכן,לעזוב את מקום המסתור ולהתקדם לעומק היער. באחד המקומות בקרחת היער עמדה גורן של אחד הכפריים. מסביב לגורן הסתובב כלב זאב גדול קשור בשרשרת. בלית ברירה התקרבה יוכבד לכלב והתחילה ללטף אותו. נוצרה ידידות ביניהם, מה שאפשר להיכנס לגורן, להסתתר בין ערימות הקש ולהירדם. גם כאשר הגיעו הכפריים והתחילו לעסוק בענייניהם, היא המשיכה להסתתר. רק כאשר האנשים הלכו בסוף היום , יצא ממחבואה. הכפריים היו מביאים לכלב אוכל לכמה ימים,בכמויות גדולות; היא התחלקה עם ידידה החדש באוכל, וכך עברו עליה כמה ימים.ביום הייתה מסתתרת ובערבים יוצאת ממחבואה. באחד הערבים היא נתקלה בבחורה יהודיה נוספת שברחה ליער והסתתרה ליד הגורן.הן החליטו לחפש את הפרטיזנים.לאחר חיפוש של ימים אחדים שמעו לפתע דיבור רוסי ורחש של תנועת עגלות. הן החליטו לצאת לקראתם, ואכן התברר שאלו היו פרטיזנים. אחד מהם היה חייל רוסי שברח מהשבי ואשר יוכבד קישרה אותו לפרטיזנים, שניהם שמחו מאוד לפגישה. החבורה לקחה את שתיהן לפלוגה. וכך יצאה שיוכבד הגיעה ליער רודניקי, בעלה מנחם נמצא בליפיצ'נקה, אנחנו בנליבוקי, בלי לדעת אחד מהשני; לא ידענו גם על אברהם ביאליצקי, שפלוגתו נמצאה ביערות נארוטש' וגם לא על משה וחיה קפלן. היחידי שהיה איתנו היה בן דודתי דוד בוירסקי.

פריצת המצור

כן אני חוזר בחזרה לנאליבוקי; עם גמר הצטיידותנו מכל הבא ליד, עמדנו בשורה,מסודרים ברביעות; היה חושך מסביב כאשר הגיעו אלינו קולות ירי חזקים ואחריהם התחילו להתעופף כדורים ופגזים. בסביבתנו הקרובה הייתה בנועה חזקה לכיוון הגשר שבנינו מעל הביצה, נאמר לנו כי הגרמנים תוקפים את מחנה הלגיון הפולני; לא הבנו מדוע אנחנו עומדים ואיננו מתקדמים לכיוון הגשר, עם כולם; לאחר זמן-מה קיבלנו פקודה לפנות לכיוון הפוך, כך התחילה התזוזה . הגדוד שלנו מנה כ-440 איש, חלק מהם נשים וילדים. השארנו את כל הציוד של היחידה,כולל פרות וסוסים בכמות גדולה. לקחנו עימנו כ-15 סוסי רכיבה עבור הסיירים; לאחר שהתקדמנו כשעה, הגענו לשטח בוצי; ככל שהתקדמנו נמצאנו מבוססים בבוץ עמוק יותר, נוצר מצב שנאלצנו לעזוב את הסוסים ששקו בבוץ ולעבור מעליהם; המשכנו להתקדם כאשר מכל עבר יכולנו לשמוע דיבור בגרמנית; נפתחה עלינו גם אש אוטומטית, אך בהיותנו שקועים בתוך הבוץ חלפו הכדורים גבוה מעל ראשינו. שמרנו על דממה, שלא לגלות את מקום המצאנו. לקרת בוקר מצאנו עצמנו חונים בתוך יער מוצף מים, ישובים קרוב לעץ, המקום היחיד שהיה יבש במקצת. כאן נמסר לנו כי נאלצנו לא להתקדם על הגשר כיוון שנודע לגרמנים על קיומו והם ריכזו את האש ו הכוח לכוון זה וגרמו פגיעות קשות ליחידות שצלחו אותו; אמרו לנו כי הסיירים שלנו מכירים פירצה שדרכה ניתן לפרוץ את הכיתור הגרמני, והכוונה היא להגיע לעורף הגרמנים, בלי שיבחינו בכך.

לאחר מנוחה קצרה,לאור היום,עזבנו את היער ונכנסנו לשטח מוצף כולו מים ועשב גבוה מאוד מכסה אותו. התקדמנו בשטח, מוסתרים בעשב הגבוה,יוצרים שבילים במקומות שעברנו-שוחים אחד אחרי השני,נתמכים ונעזרים אחד בשני; עברנו כברת דרך, קולות הירי נחלשו. המשכנו להתקדם, גם בלילה; תרמילי הצד שלנו "הצמיחו" עלים; תוך כדי הליכה אני מוציא קומץ חיטה, שכבר הנצה ולועס אותה על-מנת לשבור את רעבוני,כך עושים כולם; מים לא חסרו לנו שהרי טבלנו במים-שתינו מים בכפות ידינו! מדי פעם עברנו ליד משטחים בנויים בולי עץ בלתי מעובדים. הוסבר לנו כי בקיץ הכפריים קוצרים את העשב, משטחים אותו לייבוש על המשטחים ובחורף, כשהמים קופאים,הם באים עם מזחלות ומפנים אותו.

לאחר הליכה של כה ימים ללילות ראינו סוף,סוף אדמה מרחוק, התברר כי זה אי; שמחנו לעלות על פיסת יבשה זו והתחלנו להבעיר אש,לייבוש בגדנו. גופנו התנפח בגלל שהיינו הרבה במים, הופיעו גם פצעים לא יפים. הרופא הבטיח לנו כי זה יעבור לאחר כמה ימים; לאחר מנוחה של יום-יומיים היה עלינו לצלוח עוד שטח של מים, ולאחר מכן היינו אמורים לעלות כבר על קרקע מוצקה. כאשר הגענו נמצאנו כבר בעורף של הגרמנים. מצאנו את מקומות החנייה שלהם ומקרים רבים את המקום שבו הבעירו מדורות, כאשר האדמה עוד חמה. כך התקדמנו בעורף הגרמנים. ההוראה הייתה לצאת מהפושצ'ה ולהגיע לאזור שבסביבת נובוגרודק,עליו הייתה אחראית הבריגאדה שלנו. לאחר התייעצות של המפקדים הוחלט לחלק את היחידה למחלקות של 30 איש, במטרה להקל על תנועתנו באזור בו שלטו הגרמנים.

לאחר שהתחלקנו לקבוצות קטנות המשכנו בדרכינו; אנחנו היינו קבוצה של כ-20 איש, בהם יעקב דרוק עם משפחתו, רוכמן,לייזר יזיארסקי ועוד; התקדמנו לפי התוכנית מערבה,בכוונה להגיעה לכפר אולחובקה, שבסיבות לידא, שם היה על הגדוד להתרכז מחדש,לפי הוראתה של מפקדת הבריגאדה. לשם כך היינו צריכים לעבור מרחק של כ-150 ק"מ, באזור שבשליטתן של יחידות גרמניות. בגלל עייפות התקדמנו לאט. בשעות הצהריים חנינו באחד המקומות להכנת אוכל ומנוחה, כאשר לפתע נפתחה עלינו אש רובים ומכונות ירייה; הגבנו במהירות, כפי שתורגלנו,ופנינו לתוך חורשה סמוכה; כעבור זמן-מה היינו צריכים לפלס דרכנו בסבך; היה חושך מוחלט,כאילו עלינו לילה בצהרי יום.התקדמנו בתוך מים ומסביבנו העצים והצמחייה. עומק המים הגיע עד לחזה. התקדמנו כך עד למחרת בבוקר, כאשר שמענו קריאת תרנגול. התקדמנו לעברו,תוך מאמץ קשה בפילוס דרכנו והגענו אל קרחת יער ובה בתים אחדים,פה ושם; לקראתנו באו כמה פרטיזנים וקיבלנו מהם הסבר על המקום אליו הגענו.התברר שפילוס דרכנו במים "חסך" לנו יומיים של הליכה. היינו תשושים וחנינו במקום כיומיים; לאחר מכן התברר לנו שהירי של הגרמנים לא היה מכוון אלינו. הקבוצה שצעדה לפנינו וחנתה במרחק של קילומטר או שניים מאיתנו החליטה להשיג מזון בכפר מסוים, באזור העיירה לובטשי. האזור היה בשליטת הגרמנים; כמה מאנשי הקבוצה נכנסו לאחד הכפרים, שחטו כבשה וחזרו עם המצרכים שהשיגו למקום בו חנתה הקבוצה כולה למנוחה. האיכר שממנו נלקחה הכבשה התלונן בפני הגרמנים וכיוון שחברינו לא היו זהירים מספיק, הצליחו הגרמנים לעקוב אחריהם. האנשים היו באותו זמן במנוחה, וחלקם אף רחצו בתוך נחל שזרם בסביבה; סופר לנו כי שאשתו של בן דודי מרדכי בסיסט נאלצה לרוץ עירומה, כשהיא מחזיקה את הבגדים בידיה.למזלם, הגרמנים חששו להיכנס לקרב גלוי ולכן יצאו ללא נפגעים.

מאותו מסע קשה ומלא תלאות זכורים לי גם כמה מיקרים קשים. אחת הקבוצות שכללה בחורים צעירים, רובם יוצאי לידא,קיבלה פקודה לצרף את בני משפחת בלכר ובהם אישה עם ילד, שבעלה נשלח ע"י מפקד הפלוגה ללידא. אנשי הקבוצה סירבו לעשות זאת, בטענה כי הם רוצים לעשות דרכם במהירות ואישה עם ילד רק יעכבו אותם. התפתח וויכוח ובמהלכו פלט בחור צעיר , כבן 17,בשם אברהם קפלן: "מי ששלח את בעלך ללידא להביא אנשים וכסף הוא שידאג לך". האישה פנתה בבכי למפקדה, וזוסיה, אחד מאחיו של טוביה,התרגז על הבחור וירה בו בתת-המקלע שהחזיק בידו; הדבר פגע בנו מאוד ועד היום קשה לשכוך זאת. אחיו ואשתו חזרו לאחר המקרה לגטו לידא ונשלחו עם חיסול הגטו אל מותם למיידנק.

המורל שלנו היה ירוד מאוד. נמצאנו מפלסים את דרכנו מערבה בקשיים גדולים. מצד הפרטיזנים הרוסים הרגשנו ביטויי אנטישמיות רבים יותר, בזמן האחרון. חלקם שרתו אצל הגרמנים והחליטו שיותר כדאי לעבור לפרטיזנים, בגלל המצב בחזית,אבל הם הביאו אתם את התורה שלמדו אצל הנאצים.נוצר מצב של תוהו-ובוהו; במקרים רבים,ה"חברים שלנו",כביכול,שדדו וגם הרגו לוחמים יהודים, חבריהם לנשק. כך נרצח איש לידא, פארטיזן מהולל וולוול קרופסקי עם חברתו גולומבובסקי.

המסע הארוך

במסע הארוך והקשה הזה אל מקום ההתכנסות החדש שלנו אירעו גם אסונות. בזמן חציית הנהר ביארוזקה, נהר סוער מאוד, לא הספיק המקום בסירה להעברת כל אנשי הקבוצה. כאשר נודע שהגרמנים מתקרבים למקום התנדב יצחק גרינפלד, בן עירנו לידא, לעבור את הנהר בשחייה. הוא השאיר את בגדיו ואת הרובה בסירה בה ישבה אחותו, קפץ למים,אך צלל בתוך הנהר, לבלי שוב.

המסע היה כאמור ארוך, מפרך ומלא סכנות אבל נוסף לכך גם עניין האספקה, היינו רעבים מאוד. בשלב מסוים הצעתי לחברי לייזר יזיארסקי להמשיך בדרך בשניים ולהיפרד מהקבוצה. מקום היעד לכינוס היה ידוע לנו וחשבנו שכך יקל עלינו להשיב אספקת מזון. באחד הימים מצאנו בית בודד ליד נהר הביארזקה; נכנסו אליו, בירכנו את יושביו ומצאנו בו כמה נשים מקלפות תפוחי- אדמה לארוחה. איתם ,היה נער כבן 15. ביקשנו מהן משהו לאכול והן אמרו לנו כי האוכל יהיה מוכן עוד מעט. בינתיים הבחנתי כי הנער איננו; אמרתי לחברי; "שמע:משהו מוזר קורה כן, לאן נעלם הנער? בו נוותר על האוכל ונזוז",יצאנו מהבית כאשר לפתע מצאנו את עצמנו מכותרים ע"י פרטיזנים מבריגאדה אחרת, לא מוכרת; הם צוו אלינו למסור את נשקנו; בגלל עדיפות מספרם אכן מסרנו את נשקנו; מפקדם פנה אלינו: "מה? בתם לשדוד את בני הבית?" עיתי לו: "רק בקשנו אוכל". הוא חקר את אחת הנשים והיא אכן אישרה שביקשנו אוכל בלבד. באותו זמן המצב היה נזיל מאוד; ללא ארגון וסכנה גדולה במיוחד נשקפה לפרטיזן היהודי הבודד; האנטישמיות גברה מאוד; אני שומע אחד מהם אומר למפקדו: "בוא נקשור להם אבנים וצוואר ונזרוק אותם לנהר", הבנתי כי זה לא נאמר בצחוק; לא איבדתי את קור רוחי ואמרתי להם:"אתם יכולים לעשות איתנו מה שאתם רוצים,אבל,תדעו לכם כי הקומיסר שלנו שמיאטוביץ, נמצא עם קבוצה גדולה לא רחוק מכאן, והוא יודעה שבאנו לבקש כאן קצת אוכל. אם לא נחזור הוא יבוא לחפש אותנו ואז יהיה גורלכם רע!" הם הסתכלו אחד בשני, החזירו לנו את הרובים,אך פירקו את התחמושת; עזבנו את המקום כשאנו חוששים פן יפגעו בנו מאחור.

כעבור שבוע,הגענו רעבים ותשושים למקומות מוכרים לנו. בלילות היה קר מאוד. התקרבנו למקום ישוב, שבו הבתים מרוחקים זה מזה כקילומטר; לאחר תצפית השתכנענו כי אין נוכחות גרמנים; נכנסנו לבית הראשון וביקשנו אוכל; העמידו על השולחן סיר גדול עם תפוחי אדמה וקנקן שמנת; התנפלנו על האוכל וגמרנו כל מה שהוגש; אמרנו שלום ותודה והמשכנו בדרכינו. כעבור רבע שעה נכנסנו לבית השני. גם כאן הוגש לנו אותו אוכל; כיום אני יכול להבין שהיינו בבולמוס של רעב,כיוון שגם ביתר הבתים המשכנו לאכול אותם תפוחי-אדמה עם שמנת, כאילו לא בא דבר אל קרבנו. בסוף, לקרת ערב, התקרבנו לעוד בית, שנראה לנו עלוב מאוד. בירכנו את בעל הבית, איש עני,העמיד קנקן חלב חמוץ ושפך על שולחן העץ תפודים מבושלים; אנחנו כבר דחפנו בכוח את המזון לתוכנו ובקושי יצאנו מהבית. אמרנו לאיש תודה ונכנסנו לתוך חורש סמיך; התרחקנו לעומק, הבערנו מדורה קטנה ונשכבנו בסמוך לה,דיברנו קצת בינינו ונרדמנו.
בבוקר, חצינו את החורש והתברר לנו כי אנחנו קרובים לנהר הניימן; המשכנו ללכת, כעבור כמה שעות התקרבנו לכפר נוסף; היה יום קיצי יפה, חודש אוגוסט עמד בתפאורתו; מסביב היה הכול ושקת; הנהר זורם לאיטו. הכפר נראה לי מוכר, התברר לי כי הגענו לאיזבויסק הבדולה; בתצפית קצרה לא ראינו דבר חורג והחלטנו להיכנס לתוכו. נכנסנו לבית הראשון, ביקשנו אוכל, ובגמר הארוחה ביקשנו גם טבק. באותו זמן היינו מעשנם כל מה שהעלה עשן, וכשלא היה טבק גם עלים של דובדבן.הגוי צייד אותי גם במעיל קצר של רועים,עם כפתורי עץ. המשכנו לתוך הכפר. התקרבנו לנחל שהיה חוצה אותו לשניים,כשמרחוק ראינו התכנסות של אנשים. המשכנו להתקדם. מתוך הקהל יצאה איש אחד ובא לקראתנו, חצה את הגשרון שמעל לנחל ולחש לנו; בעוברו ידינו,בלי לסובב את הראש ובלי לעצור;"לאן אתם הולכים? גרמנים שם!" מבלי לחשוב, שברנו אינסטינקטיבית שמאלה בין שני בתים, והתחלנו לרוץ דרך שדה כרוב. פתאום החשיך והתחיל לרדת מבול; המשכנו לרוץ והגענו לשדה דגן, בו עמדו אלומות מעורמות. נכנסנו לתוך אחת מהן, היה קר מאוד, התחבקנו על מנת להתחמם וחיכינו שהגשם יפסק. כעבור זמן פסק הגשם ושוב יצאנו להמשך דרכנו. התקרבנו למקום מסוים ומרחוק ראינו מחזה בלתי רגיל. ליד גדות הניימן עמדה קבוצה של כפריים ובנתה בית....מסביב מלחמה,שטחים עצומים נחרבו.
כפרים שלמים ועיירות הושמדו, האוכלוסייה הוגלתה לגרמניה או נרצחה. וכן אנשים בונים בשלווה בית חדש; היה קר מאוד, בערה מדורה ואנחנו הוזמנו להצטרף אליהם. הם חיממו אוכל ואנחנו התיישבנו ליד
המדורה, ותוך כדי שיחה איתם אכלנו וגם ייבשנו את עצמנו.
כעבור זמן מה יצאנו שוב לדרכינו. הרגשנו טוב, יבשים ושבעים. התקרבנו למקום ישוב. המקום נראה לי מוכרח, זה היה הכפר מורין. נעמדנו מול הכפר,השדות מסביב היו מוצפים מים, עמדנו ובכינו מרוב רוגז ותסכול, הנה אנחנו- שבעים ויבשים חייבים שוב להיכנס למים על מנת להגיעה לכפר. עשינו זאת בשברון לב ובבכי.
הכפר כולו,היה רחוב אחד ארוך,שתי שורות בתים לאורך הגדה של נהר הניימן, התקדמנו בזהירות משום קירבתו של הכפר לעיירה איוויה משם היו מגעים מדי פעם הגרמנים. נעמדנו ליד אחד הבתים, שוחחנו עם בעלת הבית,בקשנו להיכנס להתייבש וכמובן לאכול משהו. והנה באו לקראתנו שתי עגלות עמוסות אנשים חמושים, כמה מהם קפצו מעל העגלות והתקרבו אלינו עם תת- מקלעים דרוכים כשהם צועקים: "ידיים למעלה!" הנשק נלקח מאיתנו,הרגשתי שכולם שיכורים, אמרתי בשקט לחברי לייז'רקה שיזוז לפינת הבית,ושאתן לו דחיפה קלה יתחיל לרוץ לאחורי הבית. בעלת הבית ברח כבר קודם לכן.
ראיתי כמה מיושבי העגלות דורכים את נשקם, למזל חבריהם חצצו בינינו. חיכיתי שיתחילו לזוז ואותו רגע נתתי דחיפה קלה ל לייז'רקה וברחנו אל מאחורי הבית. הם פתחו עלינו בצרורות אש, קירות הבית הגינו עלינו והם היו מדי שיכורים מכדי לרדוף אחרינו וכך ניצלנו.
כעבור זמן מה היינו מוכרחים לחזור לכפר. נכנסנו בצד השני ופגשנו פרטיזן מהחטיבה שלנו, מגדוד "איסקרה" שהיה ממונה על הכפר,(בכפרים בשליטה של הפרטיזנים היה אחראי שדאג לצורכי הפרטיזנים) התלוננו לפניו על מה שקרה, תשובתו הייתה: "תגידו תודה שאתם בחיים, הנבלות הורגים את כולם,הם פרשו מהפרטיזנקה וכשהם מגיעים גם אני מסתתר". (כעבור זמן לא רב התקבלה פקודה וכל הקבוצה כ30 איש הוצא להורג}.

הקומנדנט (הפרטיזן הממונה על הכפר) המליץ לנו לעבור לצד השני של הנהר{נהר הניימן) ופקד על אחד הכפריים לעביר אותנו."יהיה לכם יותר בריא בצד השני" אמר. ביקשנו מהאיכר לחם וכוס.ובזמן שהאיש השיט אותנו לצד השני קרענו בידיים את הלחם בעודו חם,הלחם נתקע לנו בגרון ורק בעזרת המים ששאבנו מן הנהר בכוס שנתן לנו הצלחנו לבלועה אותו.(את תעמו של הלחם אני מרגיש עד היום)
בהגיענו לצד השני אמר לנו האיכר כי הכפר בשם קריביצ'י נמצא לא רחוק, השאיר אותנו וחזר עם סירתו.
היה ערפל, ולא ראינו אפילו למרחק של כמה מטרים, התחלנו לחפש מקום לינה והנה זה פלא, מולנו עומד עץ אלון ענק,חלול, כנראה מפגיעת ברק. נכנסנו פנימה, נשכבנו מחובקים על האדמה ונרדמנו. התעוררנו למחרת לקול קריאת התרנגולות וגעיית הבקר, החלטנו להיכנס לכפר קריביצי,בדרך בא לקראתנו כפרי ובידיו רתימת סוס, כנראה הלך להחזיר את סוסו מהמרעה. בירכנו אותו לשלום, האיש הזהיר אותנו שלא להיכנס לכפר כי יום קודם לכן נכנסה קבוצה משלנו ונתקלה בפלוגתו של אחד בשם זילוני,הללו לקחו מהם את נשקם תוך מהלומות,והיו לקבוצה כמה פצועים. החלטנו לא להיכנס אלא להמשיך ללכת לאורך גדת הניימן. זה אומנם האריך את הדרך,אבל נראה לי יותר בטוח.
לעת בוקר הגענו לבית בודד,אש בוערת בתנור,מריחים אוכל,ואילו בעלת הבית אומרת לנו שאין לה במה להאכיל אותנו,במטבח השולחן מכוסה במפה, דבר לא רגיל אצל כפריים,אני מתחיל למשש את המפה ומרגיש כי מתחתיה מונחים דברים חמים, התברר שאלו לביבות מקמח שזה עתה נאפו. כנראה ארוחה עבור המשפחה, בלית ברירה נאלצה בעלת הבית להזמין אותנו לארוחה.
לאחר הארוחה אמרנו תודה לבעלת הבית,הרגשנו טוב מאוד, הבטן מלאה,והמשכנו לדרכינו וכעבור יום פגשנו את יתר הפלוגה ב כפר בשם אולכובקה, הכפר בארך כ 30 ק"ם מעיר הולדתי לידא על גדות הניימן.
כאמור היה זה זמן קשה לפרטיזנים, הגרמנים הורידו עוצבות צבא מהחזית במטרה לחסל את תנועת הפרטיזנים טוטלית, וזה לא הצליחו. נוכח הקשיים שנוצרו אז לפרטיזנים נמצאו חלק מחברינו הפרטיזנים מאשמים את היהודים במצב שנוצר.
התחילה תקופה בה נלחמנו אנחנו בגרמנים, נלחמנו נגד פולנים שהתארגנו ביחידות פרטיזניות אשר נעזרו בגרמנים במלחמה נגד הפרטיזנים הסובייטים ובהזדמנות זו גם רצחו יהודים,ובנוסף היינו צריכים להישמר מפני חברינו הרוסים.

כעבור זמן מה הגדוד התקבץ. שוב נמצאנו במקומות מוכרים לנו, בסביבה בה בילינו לפני המלחמה את חופשות הקיץ. בזמן השלטון הסובייטי היינו באים בסופי שבוע ברכבת מיוחדת מלידא למקום שנקרא הוטה-ניימן, היה כאן חוף רחצה יפהפה,היינו רוחצים בניימן וערב לאחר הבילוי בחיק הטבע חוזרים הביתה, ללידא מ רחק כ-30 ק"מ. והינה נמצאים אנו שוב כאן,בתנאים שונים ולאחר חוויות קשות ולטלולי חיים נוראים.
את מקום הבסיסים היינו מחליפים מידי כמה ימים מפאת הלשנות של משתפי פעולה עם הגרמנים. ושוב אנו בסביבת הכפר זורביאלניק, לא רחוק מיסינובקה בו סבלנו אבידות בנפש, עוברים אנו ליד קבר האחים בו קבורים החברים הלוחמים שלנו שנפלו בקרב הקשה. אנו נחרדנו לראות שחיות חפרו באדמה ועצמות חברינו מתגלגלות מסביב. פקדנו על אנשי הכפר להטמין את העצמות ולבנות גדר מסביב, וכעבור זמן כאשר שוב הזדמן לי לעבור ליד הקבר מצאתי במקום גדר ולוח ועליו כתובת המציינת שכן קבורים פרטיזנים שנפלו בקרב.

בחזית התחילה פעילות והגרמנים נאלצו להחזיר את כוחותיהם מהאזור בחזרה לחזית היות והתחילה האופנסיבה הרוסית, גם אנו קיבלנו פקודות לפעילות יותר חזקה,המפקדה של הפרטיזנים במוסקבה שלחה לצורך התארגנות מחדש מפקדים, וכך גם אנו קיבלנו קומיסר מהפיקוד בשם שמיעטוביץ, הכול התארגן מחדש ואת היחידה שלנו חילקו לשניים לפי פקודת המטה הראשי בפיקודו של גנרל פלטון(צ'רנוב), באתו זמן נוצר מצב בו רבים מקצינים שנפלו בשבי ובחלקם שטפו פעולה עם הגרמנים בקשו לחזור בתשובה וצורפו אותם אלינו, למרות התנגדותו של העזה של מפקדנו טוביה ביילסקי נקראו מאתנו קבוצה של כ200 לוחמים עם מיטב הנשק וברובו נשק אוטומתי. גם זוסיה,אחיו של טוביה הצטווה לעבור ולהתייצב בראש קבוצה של סיירים, וזאת תחת פיקודם של כמה קצינים שזה עתה גמרו לשרת את הגרמנים. ובדרך זו הוקם חדש על טהרת בחורים יהודים ושמו "אורדזניקודזה".

בחזרה לנליבוקי.

התקבלה פקודה מהמפקדה הראשית ו עלינו לחזור שוב לפושצ'ה נליבוקי, הדרך ערוכה,רובינו צועדים רק רכוש היחידה בעגלות רתומים בסיסים,כמובן הסיירים רכובים על סוסים. בדרך הצטרפה אלינו קבוצה של פרטיזנים יהודים צעירים,בני העיירה ז'לודוק, שביקירת לידא. הם הגיעו מפושצ'ה ליפיצ'נקה, הם קודם היו ביחידתו של ד"ר אטלס.(ד"ר אטלס היה במקצועו רופא ילדים אשר עם כיבוש הגרמנים אמר,עכשיו אני לוחם ולא רופא,באחד הקרבות נהרג.) הקבוצה לאור האנטישמיות הקשה שפשתה בקרב הפרטיזנים החליטו להצטרף אלינו, נוצרה בעיה קשה, כיוון שמפקד הגדוד שלהם התנגד לכך. ביאלסקי הצליח לאחר דברי שנוע ארוכים לעביר את הגזירה ולאפשר לקבוצה זו שמנתה כ-30 איש להישאר איתנו. ההישג היה כפול,אנחנו התחזקנו בכוח לוחם וזאת לאחר שהוצאו מתוכנו הלוחמים הטובים ואלו הקבוצה נחלצה מלחזור ליחידה שבא פשתה האנטישמיות ושקפה בה סכנה גדולה לחייהם.

במפקדת הגדוד הוחלט לשלוח כוח חלוץ של כ 200 איש על מנת להכין מחנה חורפי לגדוד, על הקבוצה הוטל להכין במקום מסוים בתים חפורים באדמה(זיאמלנקות). ואסוף מצרכי מזון לגדוד שאמור להגיע יותר מאוחר לאחר הקמת הבסיס. האיש שעליו הוטלה המשימה היה צעיר יליד העיירה קרליצ' בשם קסלר,הוא הוא היה כבן 35 גבועה,אתלטי והכיר את הסביבה היטב, בעל סמכות,קר רוח אמיץ מאוד. הזמנים היו קשים מאוד וגם מזג אויר התחיל להיות יותר חורפי, בבקרים היו שלוליות המים קופאות כאמור עשינו את דרכנו לנליבוקי עגלות, קיבלנו גרזנים משורים וכלי חפירה. הוטל עלינו לדאוג לצרכינו שלנו והן לסוסים. בערב היינו קושרים את רגלי הסוסים הקדמיות ומאפשרים להם תנועה מוגבלת במרעה. בוקר אחד לא מצאתי את סוסי, הסתבר שלמרות הקשירה הוא הצליח להתרחק מרחק רב. בלילות לאחר מכן קשרתי אותו כבר בחבל ארוך אל רגלי, וכך הייתי מטייל עם סוסי תוך שינה ובבוקר מוצא את עצמי במרחק מה מהקבוצה.

"אורדזנקידז'ה"

באתו זמן התבססה "אורדזנקידז'ה ביזור ליד נובוגרודק, בגדוד נמצא בן דודי דוד בוירסקי,היחידה פתחה בפעולות נגד הגרמנים ונגד פולנים שנעזרו בגרמנים כביכול במלחמתם לשחרור פולין מקומוניסטים ויהודים.
לאחר ימים רבים הגענו למקום בו היינו אמורי להקים את הבסיס החורפי. חלק מאיתנו עסק בכפירות. האדמה התחילה באותו זמן להיות קפואה. נאלצנו הבעיר מדורות גדולות במקום בו היו אמורות לקום "הזיאמלנקות", על חלק מהאנשים הוטל לנסר בולי עץ, אותם היו צריך להביא ממרחק, על-מנת לא לפגוע בהסוואה של הבסיס, קבוצה אחרת פשטה על סביבת העיירה נאליבוקי שהוחרבה ע"י הגרמנים בזמן הפעולה האחרונה שלהם נגדינו. תפקידם היה איסוף מהאדמה תפודים שיושביה לא הספיקו להוציאם וכך גם שאר תנובת גינות הירק. לאחסון המצרכים הוקמו מחסנים בתוך האדמה מאווררים היטב למניעת ריקבון.

בזמן שקבוצתנו עשתה את דרכה להכנת הבסיס החורפי בנאליבוקי התרחש השלב האחרון של השמדת יהודי לידא. באמצה חודש ספטמבר קיבל בן דודתי דוד בוירסקי אישור ללכת ללידא להוציא משם קבוצה ליער. ביניהם ביניהם הייתה גם אחותו מינה וחברה לחיים משה מרקוביץ, יחד עם דוד נשלחו עוד כמה פרטיזנים. קשה היה מאוד לשכנעה את היהודים כי השקט שממנו נהנו הוא מדומה, לכן התקשו הפרטיזנים במשימה שהוטלה עליהם.היו מקרים מבינינו שלא עמדו בלחץ התנאים הקשים מאוד וחזרו לגטו הרתיעו רבים ללכת בסיפוריהם על חיינו הקשים והמסוכנים ביער.
ולפי סיפורו של דוד אכן כעבור כמה ימים אחותו הסכימה לצאת, חברה משה מרקוביץ היה מוכן מזמן ליציעה. הוא רכש לעצמו אקדח ואז קרתה תקלה, באחד הימים כאשר הדריך את מינה בהפעלת האקדח נפלט כדור ומשה נפצה בידו. למרות הכול הם החליטו לצאת ליער,בגטו באותו זמן היה שקט ותושביו חיו ברווחה יחסית.

חיסול גטו לידא

באותו זמן הגרמנים כבר שפטו את יושבי גטו לידא למוות.בבוקרו של 17 לספטמבר 1943 התעוררו יושבי גטו לידא ומצאו את עצמם מכותרים מסביב ע"י יחידות גרמניות ו אנשי משטרה ממשתתפי הפעלה עם הגרמנים מתושבי המקום. אנשים התחילו לרוץ לכיוון היודנרט לברר על המצב. גם בבית בחלודנה 15 הבית בא גרנו לפני יצאה שלנו התעוררו כולם,דודו של דודו של דוד, משה מובשוביץ(דער סטראז'ניק) התפרץ אותה שעה לחדר בו נמצא דוד וצעק לעומתו: "בגללך נמות כולנו! מה נעשה עם הנשק שלף? ו גם תעודות אין לך." אתה תדאג לעצמך. אני כבר הסתדר" השיב לו דוד. זה היה לפנות בוקר, אנשים קמו משנתם ונצטוו להתלבש, מן היודנרט הודיעו, כי יהודי לידא עומדים לצאת למחנה עבודה בסביבת לובלין; עליהם לקחת דברים נחוצים לחיי יום יום ואוכל לדרך. בינתיים הביאו הגרמנים משאיות לפינוי האוכלוסייה של הגטו. האנשים סירבו לעלות עליהן מפחד שעומדים להרוג את כולם בקרבת מקום: אלטמן,שניהל את האנדוורקרשטאטן פנה אותה שעה להנווג, הגביטסקומיסר(מנהל המחוז) :אתה הבטחתה שאם נעבוד נאמנה לא יקרה לנו דבר" הנווג הרים את ידיו והשיב: "ניקס צומכן",כלומר,"אין מה לעשות". בסופו של דבר, אפשרו לאנשי הגטו להתפנות לרכבת ברגל. וכך התקדמו יהודי לידא לדרכם האחרונה קבוצות,קבוצות ללא שמירה חזקה דרך העיר לתחנת הרכבת לקרת מותם.
תוך הליכה סיכם דוד עם אחותו מינה וחברה משה כי בהזדמנות הראשונה יעזוב את הקבוצה ויימלט לתוך הסמטה הקרובה: הוא גם אמר להם שאם יהיה שקט ולא ישמעו יריות עליהם לעשות אותו דבר בסמטה השנייה, הוא הבטיח לחקות להם בתוך יער ליד ביתו של שמכר נוצרי ומשם ללכת אתם ביחד ל יחידה של ביילסקי.
דוד חיקה להם יומיים, אבל הם לא הגיעו,וכך הוא המשך לדרכו,בהמשך דרכו הוא מצא חבר ילדות שברח מהרכבת, הוא לקח אתו וחזר ליחידה. מאותה רכבת הצליחו לברוח כ 60 איש ואישה, בהם סוני קרצ'מר אשתו של עו''ד מרק קרצ'מר. היא קפצה מהרכבת בקרבת מחנה ההשמדה והסתתרה בתור פולניה, במאי 45 לאחר השחרור פגשתיה בסטו-מרה שבטרנסילבניה, מפי הבורחים שמע דוד כי אחותו לא הסכימה לברוח למרות שידוליו של משה חברה לחיים. היא אמרה אני לא טובה יותר מהוריה וסירבה למרות בקשות של משה,וכך שניהם המשיכו לקרת מותם.
הרכבת הובילה את שרידי יהודי לידא והסביבה כ4000 איש, אישה וילד לסוביבור ולמיידנק.אנחנו לא ידענו את זאת אלא כאשר הגיעה הגדוד כולו אלינו.
עבדנו אז קשה מאוד, המצרכים היו מחולקים אישית ע"י מפקדינו קסלר, בלילות ליד המדורה היה האיש מספר לנו בגילוי לב על חייו לפני המלחמה.הוא סיפר כי עסק בגניבת סוסים,וכן על משפחתו שהושמדה ואמר: כעת הוא רואה את המשימה החשובה ביותר בהצלת כמה שיותר יהודים. האיש נהג אתנו מאוד ביושר, הסתפק במנת אוכל שקיבלנו כולנו, היה מדבר איתנו כאבא לילדיו, נשמה טובה.

בתפקידי כעגלון הייתי עושה את דרכי הלוך ושוב,מבוקר עד ערב, מוביל שקים עם תפודים מהשדה למחסן, כל נסיעה כ- 10-15 ק"מ. היה קור נורא ולא היו לי אפילו כפפות לחימום הידיים,הידיים היו פצועות מהגשם,השלג הלח,הקור והרוח. ואין מה לעשות: אני מכניס מידי פעם את ידי לבית השחי,להקל על הכאב. באחד הימים גילינו פצעונים שגרמו לגירוד קשה בין אצבעות הידיים. הרופא קבע שנדבקנו מן הסוסים במחלת הגרדת . תרופה יעילה למחלה זו היא בדרך כלל בפרית מעורבת עם שומן, אבל לא ניתן להשיב גפרית. הרופא המליץ על זפת המיוצרת משורשי עץ אורן לצורך הכנת טרפנטין,אכן מרחנו בזפת את כל הגוף עד מתחת לאוזניים והייני מיבשים את עצמנו ליד מדורות. כעבור יום יומיים הפסיק הגירוד ולאחר כשבוע הגלידו הפצעים ואז הייתה בעיה להסיר את הזפת, נראינו כולנו כמו כושים מארץ כוש. חיממנו מים בדליים והיינו שופכים אותם לגיגית מתיישבים בתוכה עירומים ומשפשפים עם מברשת עד זוב דם. כל זאת בסוף חודש אוקטובר, בלילות המים בשלוליות היו קופאים ומידת החום הייתה כ 4 מעלות. עמדנו בזאת, הגוף היה מחוסן, לא קרה לנו דבר והיינו בהירים ונקיים.לאחר מכן נעשה יותר קר ובלילות התחיל לרדת שלג,
באחד הימים השקם,אמא שהייתה אחראית על המטבח לא הגיעה להכין ארוחה עבור היחידה,מפקד המחנה יצאה לחפש אותה,היות אנו לנו מסביב למדורות השלג כיסה את כולנו וקשה היה למצוא אותנו,מפקד המחנה בעזרת קת הרובה מצא אותה מכוסה כולה בשלג שירד בלילה.

"מוסקבה הקטנה"-הבסיס הפרטיזני
סתיו 1943. מיום ליום נעשה מזג האוויר יותר חורפי, כפי שסופר כבר ישנים אנו בחוץ ליד מדורות או יושבים לידם,צולים תפודים וסלק אדום וכל אחד מספר את סיפור חייו. הסלק היה מאוד טעים לחיכנו מכיוון שמזמן לא טעמנו דברים מתוקים. בין סיפור וסיפור היינו מתכרבלים בפרוות ורגלינו פשוטות לכיוון המדורה, שוכבים ונרדמים.בבוקר חיכתה לנו שוב עבודה קשה. באחד הבוקרים התעוררתי בתוך שלג עמוק, תחילה לא הבנתי מה קרה, ורק לאחר כמה דקות הבנתי כי חוסינו בשלג מעל לראש.
בסופו של דבר הגענו לסיום המשימה שהוטלה עלינו: במקום לא רחוק ממקום חנייתנו הוקמה מעין עיירה, בתיה בתוך האדמה, רחוב ראשי וסמטאות צדדיות,בית מרחץ ומכונת קיטור שבעזרתה יכולנו לעשות חיטוי של בגדינו בזמן הרחצה. נבנה גם מאפייה,טחנת קמח שבעזרת סוס טחן אותו,מפעל לעיבוד עורות ובהמשך כאשר הקבצה היחידה נוספו גם נפחיה,מסגריה בית מלכה לנעלים ונגריה. במקום מרוחק נבנה בית חולים תת- קרקעי,היו זמנים שטופלו בו כ-130 פצועים וחולים. הטיפול בהם היה כל כך טוב שלא זכור לי שמישהו נפתר שם.

ינואר 1944

לאחר שרוב היחידה התקבצה עברנו לבסיס החדש, אנו ארבעתנו ועוד שש עשר איש התמקמנו באחד הזיימלנקות ) כך זה ברוסית בית בנוי בתוך האדמה,ממילה זיאמלה-אדמה) הזיאמלנקה בנויה בתוך האדמה מבולי עץ בקוטר כ20 ס"מ תקרתה בולטת מעל האדמה בגובה כמטר אחד, בנויה מקורות עץ ועליה אדמה כבושה עם צמחייה להסוואה. בולי העץ לא מעובדים ומחוזקים בשקעים לקשירה בקצותיהם: הבית כולו בצורת מלבן,6 מטר על 12, באמצה מעבר שם עומד תנור בנוי מחבית עם ארובה ומשני צדדיו דרגשים עם קש, דלת מצד אחד וחלון קטן בצד השני, בכניסה ירידה של 10 מדרגות, את התנור ניתן היה להדליק בלילות כי ביום היה העשן היוצא מהארובה מסמן למטוסי תצפית גרמניים את מקום הבסיס.
בזמן הפנוי היינו אופים על התנור פיתות שקראנו להם " קורז'אה" ובלילות תוך כדי האפייה היינו מספרים סיפורים שרים וחולמים על זמנים יותר טובים.

החיים בבסיס החלו להיכנס לשגרה מסודרת כאשר היחידה מחולקת לפלוגות, פלוגת חבלה בפיקודו של לייבוש פרדמן, איש לידא, שהיה חשמלאי במקצועו. על מנת להשיג חומר נפץ הייתי בנפחיי עם עוד כמה אנשים מפרק פגזים ישנים, בחלק מהם אפשר היה להסתפק בפירוק המרעום והכנסתם למים רותחים החומר היה נמס והיינו שופכים לכלי מתאים לצורך הכנת המטען, בסוג אחר של פגזים נאלצנו להסיר את החלק הקדמי של הפגז בעבודה קשה בפטיש ואזמיל לפרק ולפורר את גוש חומר הנפץ במכות פטיש כמו כן לקרת החורף עסקנו בפרזול סוסים. את המלאכה למדתי משני נפחים יהודים שזה היה מקצועם ופרנסתם לפני המלחמה.

ליד הנפחייה אבי סידר בית מלכה בה היה מיצר חלקים חדשים לכלי נשק,במיוחד היה חסר דורגלים למקלעים אשר הוצאו מטנקים רוסיים פגועים. אחד הפלוגות תפקידה היה לבציעה סיורים, לשם כך צוידה בסוסים והיה זה מחזה מופלה לראות יהודי בן עיר רוכב על סוסו כאילו כך נולד,ללא רגשי נחיתות ופחד.זוכר אני שאחד הסיירים השיג ממקום כלשהו חרב שבה היו מצוידים פרשי צבא האדום,הוא היה מסתובב על סוסו חגור חרב לירכו.

פלוגה נוספת מתפקידה היה שמירה על הבסיס יומם ולילה,השמירה הייתה מתבצעת בקוטר של כ 3 ק"מ והשומרים היו מתחלפים כל כמה שעות,עמדות השמירה הייתה מאוישת ע"י כיתה. באחד הפעמים הובלתי עגלה עמוסה תפודים כל כמה מאות מטרים לרדת מהדרך, הדרך הייתה חסומה בעצים שהופלו במתכוון על מנת להקשות על הגרמנים לעבור, היה זה מן מחסום על מנת לתת לנו זמן להתארגנות.
חושך ירד ולא יכולתי להמשיך,הורדתי את רתמת מהסוס וקשרתי אותו לעגלה, כיוון שירד גשם נשכבתי מתחת לעגלה שלא אירטב. כעבור זמן מה התקרב אלי פרש,היה זה בחור שנשלח לבדוק מה איתי, הוא מסר לי כי ההוראה היא להשאיר את העגלה ולחזור עם הסוס לבסיס. התברר לי כי נמצאתי ממש כמה מאות מטרים מעמדתנו הקדמית. התקדמתי ברכיבה והגעתי אל העמדה בא מצאתי את מפקד השמירה בשם הרשל גוטלבסקי,בו העיירה ליפנישקי אשר הכרתי עוד לפני המלחמה מבקרי אצל משפחתנו ואצל סבא וסבתא.
הוא אמר לי כי עוד מעט עומדות המשמרות להתחלף ואנחנו נחזור לבסיס איתם. הרשל גוטלבסקי נפצע קשה בקרב האחרון בו התחברנו לצבא האדום ומת בבית החולים בנובוגרודק. התחלנו להתקדם לבסיס,היה חושך,הדרך הייתה בוצית וראיתי כי גוטלבסקי מדליק מדי פעם מצית העשויה מתרמיל של פגז,על מנת להאיר את הדרך כדי למצוא את הכוון,אך ללא הועיל,מצאנו את עמנו מסתובבים במעגלים, אמרתי להרשל,תחזיק בזנב של הסוס ואני אתן לו חופש ללכת לכיוון הנכון וכך נגיעה לבסיס, זה אכן עבד.
פלוגה נוספת עיסוקה היה באספקת מזון תרופות וכל ציוד חיוני לקיומנו,היה זה תפקיד קשה מאוד. כל חטיבה וגדוד היו מופקדים על אזורים מוגדרים ומרוחקים מרחק רב, בדרך כלל ליד בסיסים גרמנים.
תחילה היה מספיק להקצות מחלקה אחד לכל פעולה של הספקה כזאת. הדבר הלך ונעשה קשה יותר כי הכפריים היו משתפים פעולה עם הגרמנים,כאשר המחלקה הייתה נכנסת לתוך הכפר מספר תושבים היו רצים להודיעה לגרמנים,אכן היה צורך לפרוץ מתוך הכפר תוך כדי יריות אשר גרמו לנו אבידות מבלי שמטרת הפעולה הושגה.

שלושה מעגלי האזור
היו שלושה של אזורים או מעגלים של ישובים סביבנו, במעגל הראשון נאסר עלינו לקחת כל דבר שהוא, מותר היה ללון לבקש ארוחה. אזור זה נמצא בקרבתנו תושביו היו ברובם אוהדים שלנו וחלקם גם גויסו ליחידות הפרטיזניות. זכור לי מקרה מבדח עם בחור יהודי בשם אברמ'לה שכינויו היה "פול-ז'ידוק" (חצי יהודי) מפת קומתם הנמוכה של המשפחה, אברמ'לה נכנס לבית בכפר מסוים וראה אישה מיניקה תינוק.
אברמ'לה בקש ממנה חלב, האישה בתגובה התיזה עליו משדיה השופעים ואמרה לו "הנה קח לך חלב" התברר לא כי בטעות נכנס לביתו של מפקד הפרטיזנים, החברה היו צוחקים עליו זמן רב על החלב שקיבל.
במעגל השני היינו רשאים לדרוש מראשי הכפרים לספק לנו מכסות של אוכל וביגוד, הטענה כי אנו מיצגים את השלטון הסובייטי והם חייבים לשלם לנו מיסים,כלומר במקום כסף.

במעגל השלישי בו שתפו הכפריים פעולה עם הגרמנים מותר היה לקחת הכול לפי הצרכים שלנו,ברור שהייתה התנגדות מצדם וברוב המקרים הם היו מזעיקים את הגרמנים וגם מתגייסים במסגרת הכפר לצד הגרמנים ומצוידים על ידם בנשק.
נאלצנו לצאת לפעולות הספקה ביחידות של פלוגה ומעלה, את הכפרים היינו מכתרים בשקט, מחלקה נכנסת פנימה ומתחילה לאסוף כל מה שתוכנן,כמו בהמות,קמח, חזירים,הלבשה, וכל מיני דברים לקיום,
ברוב המקרים הכפריים היו משלחים את נשותיהם להזעיק את הגרמנים. במקרים רבים עם נתפס גבר רץ להזעיק את הגרמנים דינו היה מוות, לכן היו משלחים את נשותיהם, הנשים היו נתפסים ע"י השומרים ואונשם היה יותר קל,העונש המקובל היו מלקות על הישבן בחוטר לניקוי רובים,החוטר ברובים תוצרת רוסיה עשוי מפלדה . האישה לאחר טיפול של כ30 מלקות או יותר הייתה שוכבת חודשים ולא מסוגלת לעבודה במשק.
הגברים שנתפסו היו לפי פקודה מגבוה מוצאים להורג בירייה בלי רחמנות,ההסבר, שטוף פעולה עם האויב. פעולות הספקה היו הקשים ביותר היות ולצורך ביצועם היינו חייבים לנדוד למרחקים מהבסיס ודרך שטחים בשליטה גרמנית.

כעיר בתוך היער

פלוגה נוספת הייתה פלוגת המטה,בראשם טוביה ביילסקי אחיו אשאל,מלבין כראש- המטה והקומיסר שמיאטוביץ ( הקומיסר היה קצין בדרגת רב סדן שנשלך מתוך רוסיה דרך החזית לנהל את צד הפוליטי של היחידה). הם ניהולו את כל המערך הזה בצורה מאוד יעילה.
היינו כעיר בתוך היער, לפי זכרוני כ 40 בתים בתוך מלבן של 300 על 1000 מטר. בכניסה היה מגרש מסדרים, בשורת הבתים הראשונה המפקדה,מחסני ציוד בהמשך הרחוב,בצדדים סמטאות עם בתים למגורים ובסוף מפית הלחם וטחנת הקמח בניהולו של מרדכי גרשוביץ (בכינוי דער אמריקנר פעטער) בהמשך בית מרחץ ובסיס ההובלה, במרחק מה היו בתי המלכה בהם היו מיצרים מבגד עד חלקים של נשק.

פלוגה נוספת הייתה פלוגת השירותים, משימתה הייתה לספק צורכי היחידה ולדוגמה, לאר הניסיון הוחלת לצייד כל אחד במנות קרב, הוקם לשם כך מפעל ליצור נקניק. התוכנית הייתה שכל אחד יצויד צנינים ונקניק אשר יספיק לכמה ימים בתנאי מצור.
לאחד העירות שבשליטת הגרמנים נשלחה יחידה להסיג מכונות ידניות לטחינת בשר, כעבור זמן כי הסכינים נשברים וקשה היה להסיג במקומם אחרים.
באחד הימים בא הקומיסר אל אבי שם ידו על כתפיו ואומר: "בני",למרות שאבי היה בגילו," יש צורך לייצר סכינים למכונות הבשר" וכאשר אבי שאל מה בקשר לחומר? השיב שמיאטוביץ "אני סומך עליך".
זאת באמת הייתה משימה קשה, ואכן לאחר מחשבה ועבודה קשה הצליח אבי לייצר סכינים מקפיצי מכונית. כך ניתן היה להמשיך בייצור הנקניק, את צנימים יצרו מלחם אשר יובש בתנור של המאפיה.
כך צוידו כל אחד ואחד בתרמיל ובו צנימים ונקניק לשעות הקשות שאמנם הגהו.
הוקם גם מפעל לייצור עורות וסנדלרייה, האנשים תחילה צוידו תחילה במין נעליים מאור חצי מעובד כפי שהיו מתהלכים מרביתם הכפריים באותם הימים, ושמם "לפצ'י",ולאחר זמן סופקו נעלים ממש.
הוקם בית מלכה לנגרות בו יצרו פיטלוק ויעקב פלטובסקי חלקי רובים,בית מלכה לחייטות הכין בגדים מבד מצנחים,מן המצנחים שבהם הצניחו אספקה ותחמושת.
בית מלכה לתיקון נשק בו עבד אופנהיימר ועוד אנשים כמו אבי, הופעלו שני מטבחים, אחד גדול עבור כלל ציבור הפרטיזנים ומטבח קטן יותר עבור סגל המפקדה, עליו הייתה אחראית אמי,כמובן שאנחנו אכלנו משמני מטבח המפקדים.

היה חורף כבד קור חזק ויחסית שקט,וכל אחד מאתנו היה עסוק בתפקידו,הגרמנים היו באותה תקופה עסוקים קשה בחזיתות, ולכן הייתה אצלנו הפוגה קלה. מדי פעם היו מפציצים אותנו אווירונים,אבל ההפצצות לא הסבו לנו אבידות קשות ואנחנו המשכנו במשימותינו. מידי פעם היינו יוצאים לארגן אספקה מאזורים מרוחקים, ליד הבסיסים בהם התבצרו הגרמנים.(הם חיו בפחד מהפרטינים)הייתה זו עבודה מסוכנת מאוד. היינו יוצאים גם כן לפעולות חבלה שונות שהטילה עלינו מפקדת החטיבה. פלוגה אחת הייתה עסוקה בשמירה על שדה התעופה באזורינו,לפי הוראה של גנרל פלטון (צ'רנישב) נעקרו עצים והוכשר שטח לנחיתת מטוסים (בעיקר דקוטות). בלילות היו מגיעים האווירונים מסוג דקוטה נוחתים עם הספקת של נשק תחמושת ותרופות ומטיסים בדרכם חזרה פצועים וחולים קשה, לפעמים היו נוחתים שני אווירונים.
היו מקרים שבהם מטוסים גרמנים היו רודפים אחריהם ואז המטוסים היו חוזרים בחזרה ושדה התעופה היה מופצץ.
כל אותה תקופה היינו מנותקים מהעולם החיצון,מדי פעם נפגשנו עם לוחמים יהודים מיחידות אחרות, הייתה לנו הרגשה שאנו היהודים היחידים ששרדו בחיים. היהודים היוו כ 10% מכלל הפרטיזנים.

לא רחוק מאיתנו נימצא מחנה של יחידה מיהודי מינסק עם מפקדם בשם זורין, איש גבה קומה,אתלטי וסמכותי מאוד. זורין עזב תפקיד בכיר ביחידה קרבית בסביבות מינסק (בירתה של ביאלורוס) וקיבל על עצמו אחריות גדולה להצלת כמה שניתן יותר יהודים ממינסק והסביבה. כאלו שלא נמצאה להם מסגרת מתאימה בקרב יחידות הפרטיזנים היות ולא היה להם נשק ורובם נשים עם ילדים, משימה חיוו להגן עליהם ולספק להם את המינימום הדרוש לקיומם, אכן גם היחידה שלנו עזרה להם רבות עם אוכל וטיפול בחולים ופצועים.היחידה של זורין הייתה מצוידת במעת מאוד נשק ומצבם היה קשה מאוד.

את בסיס המחנה שלנו כינו הפרטיזנים הרוסיים "מלנקיה מוסקבה" ( מוסקבה הקטנה) במחנה נמצאה הכול, היחידות הרוסיות ניצלו את הסגל הרפואי שלנו, פצועים החלימו אצלנו וקיבלו טיפול רפואי מסור עב להחלמתם., כן נעשו תיקוני נשק לסיגיהם, הוכן לבוש ועוד, הם מצאו אצלנו את כל השירותים הדרושים לאדם במלחמה, ועל-אף כל זאת המשיכה האנטישמיות לחלחל, כל פעם היו מזכירים לנו כי היהודים מסרו את כספם ורכושם לגרמנים והלכו כצאן לטבח.

כך עבר החורף בשקט יחסי, חוץ מכמה אירועים בתוך היחידה עצמה: מלידה הגיעה אלינו יהודי פליט מפולין,אדם כבן 30 בשם ביאלוברודה, בגטו התפרסם האיש לשמצה,על כך שבעזרת שוטר עזר פולני היה שודד יהודים, היה מאיים שאם לא ימסרו לו את כספם השוטר יהרוג אותם. למרות כל זאת הוא ביקש באמצעות מקשר שלנו להגיעה אלנו בהבטחה לתקן את דרכיו. מפקדנו טוביה בטוב ליבו הסכים לקבלו למרות אזהרותינו הוא אמר לנו!" נתן לעוד יהודי אפשרות להילחם וגם סיכוי להציל את נפשו".
וכך הגיעה אלינו "ביאלוברודה" שהתחיל לעבודה כספר ביחידה.
עד אותו זמן היה ספר מגיעה פעם בשבוע לספר ולגלח את אנשי מפקדת האוגדה ואת גנרל פלטון("צ'רנישב"),באחת הפעמים חלה הספר הקבועה ובמקומו נשלח ביאלוברודה, מאותו הזמן לא הסכים פלטון ואחריו גם מחליפו "דובוב" שספר אחר יספר אותם.
היה לנו כמה סודות כמוסים שלא גילינו למפקדה כמו: שליחת יחידות להצלת יהודים בודדים ממקומות מרוחקים, כמו כן את העובדה שחלק מציבור הפרטיזנים היהודים היה דתי ומתפלל ושומר שבת וחגים עד כמה שאפשר, קיומה של שחיטה כשרה ועוד.
לפתע הסבר לנו שכל הדברים האלה נודעו למפקדה הראשית והוחלת להיפטר מ" הצרה" זו וביאלוברודה הוצאה להורג, אנחנו "הלידאים" לא הצטערנו על כך.
קרה עוד מקרה מ צער, בשלב מסוים נוצרה מתיחות בין ביילסקי וקסלר, לפי השמועות צמחה המתיחות על רקע חלוקת תפקידים. קסלר נעצר, הושם במעצר לא רחוק מהזיאמלנקה (הבית שנבנה בתוך האדמה) בא התגוררנו ונאמר לנו שהוא מחכה למשפט, גם אשתו הייתה עצורה יחד עימו.
אחד הערבים שמעתי פקודה שניתנה לשומר להוציאה את קסלר ואשתו החוצה,שמעתי וויכוח עם צעקות,כמו כן שמעתי את עשהאל ביילסקיה מאשים בשצף קצף את קסלר, ואת קולו של קסלר עונה בשקט,לא ברור היה לי מה הוא אמר, אבל שוב עשהאל צועק בכי של אשתו של קסלר וקול ייריות.
לא ידעתי את נפשי מרוב צער, חשת כאילו חלמתי חלום רע ועברו עוד כמה חודשים עד שיכולתי להתגבר על החוויה הזו שהייתי עד לכך.

האנטישמיות
המשכנו בחיינו היום יומיים,מסתכל סביבי, אנשים שהכרתי עד פרוץ המלחמה, עירונים כולם ו הנה הם כאילו אנשים אחרים,אנשי מרחבים,אנשים שתוך זמן קצר יחסית הסתגלו לסביבה וחיים בטבע, אנשים שמימיהם לא ראו סוסים הפכו פתאום לפרשים מעולים. חיילים קשוחים, מורי דרך מעולים ויודעים לתת פתרונות נכונים במצבים קשים.
לאחרונה התגברה ביחידות שמסביבנו האנטישמיות, שמענו כל מיני סיפורים על יהודים. חוץ מהסיפורים שיהודים אינם רוצים להילחם ועובדים למען הגרמנים סיפרו גם בדיות על כך שהגרמנים פתחו כביכול בית סיפר במינסק בו לימדו נשים יהודיות את מלאכת הריגול,היו מדביקים אותם בעגבת ומשלחים אותם לחפש פרטיזנים ולהדביקם.
היו מקרים בהם נשים יהודיות שברחו ממינסק וממקומות אחרים נאנסו ע"י הפרטיזנים הרוסיים לאחר מכן נרצחו על ידם.
היה מיקרה עם כ300 יהודים שהוחזקו במחנו עבודה בשם קודלצ'בו,ליד העיר ברנוביץ, המחנה היה סגור ומסוגר. היהודים שהוחזקו שם היו בעלי מקצועה מעולים שבמעולים,כולם גברים שמשפחותיהם נרצחו.
הם החליטו לברוח דרך מנהרה שחפרו,כשאת האדמה שפחו בתוך קירות כפולים שבנו לצורך זה. כל העבודה בוצעה בשקט בלילות ובאחד הלילות לברוח, אך לפני יציאתם חייבים היו לחסל יהודי שחשדו בו כמשתף פעולה עם הגרמנים ויבגוד בהם.
הם יצאו במנהרה ועשו את דרכם לכיוון העיירה מיר, (הידועה בשל הישיבה המפורסמת,העיירה שכל יושביה היו יהודים והיום יש בא רק כמה בנינים ובניהם בנין הישיבה המפורסם) תוך כוונה להצטרף לפרטיזנים באזור וללחם בגרמנים ולנקום את דמם של יקיריהם.
כאשר התברר בבוקר לגרמנים דבר הבריחה הם פתחו במרדף,היהודים, התקדמו במנוסתם לאורך הדרך המובילה לעיירת מיר היות ולא ידעו נתיב אחר, הגרמנים התקדמו לפי הסימנים במכוניות הצליחו להשיג אותם ולהרוג ולצורח כמחצית מהם, היתר נסו לשדות וליערות בסביבה.
גם יחידות פרטיזניות סובייטיות אשר בהם נתקלו ומהם ציפו לישועה רצחו חלק מהם בלי רחמים.בייחוד התפרסם קומיסר ביחידה של פרטיזנים,שונה ישראל ובו היום נמצאו פרטיזנים יהודים שעשו את החשבון איתו.
למעשה היינו חסרי אונים מול גל השנאה הזה. למרות הכול חלק מהבורחים הצליח להגיע אלינו,בשיחות עם הקומיסר שלנו שמיאטוביץ היה אונה לנו,"אין מה לעשות הגיעו זמנים כאלה".
כמו כן היו מגעים אלינו מדי פעם יהודים מכל מיני מקומות מסתור וגם כאשר נודע לנו על משפחות שנמלטו ומצאו מסתור אפילו ממרחקים מפקדינו טוביה היה שולח אנשים על מנת להביאם אלנו,במקרים רבים היה זה כרוך במאמצים רבים ובסיכון גדול,היו מקרים היה צורך לשלוח מחלקה שלימה בכדי להוציאה משפחה אחת, טוביה היה אומר לנו בשקט:"אני מעדיף להציל יהודי אחד על הריגת עשרה גרמנים" כזה היה מפקדנו טוביה.

לוחמים יהודים.
באחד הימים הופיעה אצלנו קרוב משפחה שלנו משה קפלן ואשתו חיה. מאוד שמחנו בפגישה אתם,הם סיפרו מה עבר עליהם מאז בריחתם מלידא לאחר שהצטרפו לקבוצה שארגן אחיה של חיה,הקבוצה מנתה כ 20 איש, רובם היו בלי נשק,את בנם הקטן אברמ'לה מסרו למכר כפרי וביקשו לשרור עליו.
הם עצמם מצאו מקלט בסביבה של יערות מפוזרים לא גדולים.מסביב אוכלוסיה עיינת וכך למרות זהירותם נודע או נמסר על ידי המקומיים לגרמנים על מקום שהייתם. באחד הימים כיתרו אותם הגרמנים וכל הקבוצה נהרגה, רק משה וחייה הצליחו לפרוץ את הכיתור ובנס הצליחו להגיע אלינו לאחר שצעדו מאות קילומטרים בסביבות עוינות.

אותו הזמן היה שקט יחסי, הגרמנים הסתגרו בתוך מוצביהם כי בחזית הורע מצבם ולא היה באפשרותם להוריד יחידות מהחזית ולרכז כוחות לביצועה פעולות גדולות נגדנו, ואילו אנחנו מצידינו היינו פושטים בלילות לילה אחרי לילה על מסילות הברזל על גשרים ולא נותנים לגרמנים מנוחה על מנת לא לאפשר להגיעה הספקה לחזית. זוכר אני לילה אחד במיוחד, נסענו בעגלות לבצעה פעולה כלשהיא, הלילה שנקרא "ליל המסילות",בלילה הזאת יחידות אחרי יחידות יצאו למסילת לידא- ברנוגיץ שאורכה כ 200 ק"מ,ו אכן בלילה בוצע פיצוצים של לאורך קוו זה, מחלקה אחרי מחלקה ופלוגה אחרי פלוגה יצאו והניחו מטען חבלה בצורה ביצה בגודל של סבון תמרוקים בין של שני פסי הרכבת ואחרי כן הציתו את פתילי המטען ונסוגו. אותו לילה פוצצה המסילה בין לידא- ברנוביץ כולה. לקח לגרמנים כשבועיים לתקן את הנזקים,וכך נעשה במקומות שונים ברחבי האזור מה ששיבש מאוד את האספקה שהייתה צריכה להגיעה לחזית. את הפיצוצים שמענו ממרחק כמה קילומטרים ואת ההבזקים ראינו בלילה האפל, היה זה מחזה מרהיב ביותר.

בפעולות החבלה הצטיינו לוחמים יהודים רבים, כמו "טיגר",פליט יהודי מפולין שיצאה מגטו לידא והיה לוחם בגדות "איסקרה",שבזמן הכנת מטען חבלה התפוצץ עם חברו הרוסי בעט הכנת המטען. אחד הבולטים שבהם היה ברוך לוין.
באחד מפעולות הרבות שביצעה הוא יצא עם קבוצתו לפוצץ רכבת,בלילה, באזור שבו הייתה המסילה שמורה ביותר ע"י עמדות עם מקלעים וסיורים רגליים ביניהם. משני צידי המסילה.משני צידי המסילה נכרתו כל העצים והיה אפשר להתקרב אל המסילה בחושך בלבד.לקרת לילה כאשר נחו בחורש בקרבת המסילה שיחק ברוך בלי משים עם מכשיר ההפעלה של המוקש וכאשר הרים את מכסת המכשיר הבחין כי החוטים היו מחוברים לא לפי התוכנית המודבקת בצד הפנימי, היה ברור כי עם חיבורו של המכשיר לקבל ההפעלה יתרחש פיצוץ מיידי והוא פנה מייד לאחראי על הקבוצה, נוצר בלבול והם החליטו לחזור לבסיס מבלי לבצעה את הפעולה.בהגיעם לבסיס הודיעה האחראי על כך לממונים כי ברוך אשם בהכשלת הפעולה מפת פחד וברוך נקרא למפקדה,ברוך היה מכונאי מחונן והוא הסביר בפרוטרוט למפקד מה קרה ואכן המפקד בדק ומצא כי הצדק היה עם ברוך או מאז ברוך התמנה למפקד מחלקת החבלה בגדוד.

באחד הלילות עסקה מחלקתו בהטמנת מטען על המסילה והוא עצמו עסק במלכת ההטמנה ולכך היו צריכים לחפור מתחת למסילה ואת האדמה לשפוך על שחמיה על מנת למנוע מהגרמנים גילוי מוקדם של המוקש.משני צידי חולית ההטמנה שמרו יתר לוחמי המחלקה,המטען כבר היה קבור מתחת המסילה ועליהם היה רק לטשטש את עקבותיו אבל אחד הלוחמים היה נדמה לא כי שמעה רחש והוא הודיעה ללוחם אחר שהוא שמעה משהו,השני אמר לשלישי וכך הגיעה ההודעה לשר הלוחמים וכך קרה שכולם קמו ונסוגו וברוך נשאר יחידי. הוא התחיל לחפור שוב בידיים על מנת לחלץ את המוקש ולהחזיר את האדמה למקומה לטשטוש פעולתם.ברוך הצליח לחלץ את המטען ונסוג לחורש,מאותו מקרה החליט ברוך לצאת לפעולות רק עם חוליה מובחרת שבחר כ 5 לוחמים ואכן לזכותו של ברוך נזקפו פיצוצם של 21 רכבות נושאות חיילים וציוד ובזכות זאת נבחר ע"י היחידה לכבל אות גיבור ברית המואצות אות הגבורה הגבוה ביותר.

זרח ארליוק היה מפקד מחלקת חבלה בגדוד "איסקרה",ל זרח הייתה הכשרה צבאית עוד מזמן שירותו בצבא הפולני,זרח גמר בית ספר לקצונה זוטרה,היה לוחם בעל יוזמה ואומץ לב לזכותו נזקפו 17 רכבות שהושמדו ופעולותיו בוצעו ברך כלל על מסילת הרכבת לידא-מינסק,ו בפרקים הקודמים הוזכרה הפעולה בהקשר לסדרת הניתוחים שעשה ד"ר מיאסניק בזמנו שעוד היה בגטו.

באותו זמן,תחילת דצמבר 43 הוצנח גנרל בשם סטאפן פיאטרוביץ לצורך ארגון היחידות בפושצ'ה ליפיצ'נקה,איתו הוצנח צוות גדול על מנת להפעיל את מפקדתו.לשמירה והספקת צרכיה של היחידה היו זקוקים לפלוגת פרטיזנים ומכל גדוד וחטיבה גויסו לצורך זה שני לוחמים ונבחרו בחורים גבוהים ויפים מצוידים במיטב הנשק כך שמתוך פלוגת :אורדזנקידזה נבחר בן דודתי דוד בוירסקי עם לוחם יהודי נוסף
ומתוך כ120 לוחמים הם היו היהודים היחידים.
בהגיעו למקום כעבור זמן התברר לא כי דודו מנחם בעלה של יוכבד נמצא בסביבה,דוד בקש רשות להיפגש איתו וזו הייתה פגישה ראשונה מזמן פרידתם כשנה וחצי עוד בגטו לידא,ועדיין לא היה ידוע להם גורלה של יוכבד דודתו.

היה מספר גבוה של גיבורים יהודים בקרב הפרטיזנים,המפקדה הראשית לא רצתה וגם לא הייתה מעניינת בפרסום עובדה זו ובעיקר בגלל האנטישמיות שרווחה ביער. למרות כל זאת התפרסמו שמותיהם של לוחמים יהודים כאליהו קובנסקי כמפקד ולוחם אמיץ ואחד הלוחמים הצעירים היה בנימין ברן לוחם יהודי בודד בגדוד בשם "הלידאים" אנטישמים גדולים,בנימין השתתף באומץ בכל הקרבות של הגדוד ונדבק לא כינוי "לומאי פוסודו" לומר שברו את הכלים ברוסית, הכינוי בא לו בעקבות פעולה בא תכף הגדוד רכבת ליד העיירה נובויאלניה כ50 ק"מ מלידא,הם עצרו את הרכבת בעזרת מוקש השתלטו עליה וחיסלו את כל שומריה הגרמנים ואז התברר להם כי הרכבת מובילה מצרכים לכבוד חג המולד עבור חיילי החזית, בנימין פרץ ראשון לתוך קרון מלא כלי חרסינה ופתח בשבירת הכלים תוך קריאה ברוסית לחבריו להשתתף במלכה "לומאי פוסודו" זאת אומרת שברו את הכלים.הכינוי הזה דבק בו עד יומו האחרון וכמעת השכיח את שמו האמיתי ועל מצבת קברו נהתב בנוסף לשמו גם כינויו "לומאי פוסודו".

הגרמנים בנסיגה
בשנת 44 כבר הורגש שהגרמנים נחלשים, לפי ההודעות שנמסרו לנו מרדיו מוסקבה ידענו כי הגרמנים בנסיגה,גם הפעילות שלהם בשטח הצטמצמה ורוב הזמן הסתגרו בתוך בסיסים מבוצרים ולא יזמו פעולות נגדנו ורוב התקיפות שלהם נעשו ע"י מטוסים . בהתחלה היה מופיע מטוס דו- זנבי שקראנו לו "רמה" בגלל צורתו ולאחר מכן היו באים מטוסי שטוקה ומפציצים.לא נגמרו לנו אבידות קשות מפעילות זו.
הפרטיזנים מצידם חיפשו דרך להוציא את הגרמנים ממבצריהם וכך היה הדבר נעשה. ליד,לידינו חנה גדוד פרשים שנקרא על שמו של מפקדם "פיאטקה",הנ"ל היה שולח כפריים להודיע לגרמנים כי ביום מסוים ובמקום מסוים הגדוד שלא יחנה,כאילו היה מזמין אותם לדו-כקרב, בהתחלה הגרמנים התפתו ובאו, פיאטקה היה מפעיל נגדם את כושרו הקרבי ואת התמצאותו הטובה בסביבה וגם חימושו הטוב אשר כלל כמה סוללות תותחי 47 מ"מ היו גומרים לגרמנים שהופתעו אבידות קשות.

החטיבה שלנו עסקה בפיצוץ רכבות ושלטה בסביבה ותוך כדי כך לחמה נגד פרטיזנים פולנים שנעזרו בגרמנים ורצחה יהודים בכל הזדמנות והזדמנות, הפולנים היו מקבלים את ההוראות ממשלת פולין אשר ישבה בלונדון.
באותו הזמן הוחלט לחסל את היחידה הגרמנית שישב "בהוטה-ניאמן",אשר הייתה נקודה מאוד מבוצרת וכוון שחסר לנו כלים לפיצוח עמדות הבטון הופעלה תוכנית להוציא את הגרמנים בעורמה ולפגוע בהם מחוץ לביצורים. לשם כך נעזרה המפקדה באנטישמיות הנפוצה בזמן ההוא בסביבת הכפריים.
הוחלט לשלוח כמה לוחמים יהודים לכפר הקרוב לבסיס הגרמני בשם "פודים" להתנהג כשכורים עם בקבוקי מים כאילו מלאים וודקה להתעלל בכפריים ולדרוש כל מיני דברים. היה ברור שמישהו מהכפר משטף פעולה עם הגרמנים ויצא להודיע לגרמנים, המפקדה הניחה שהגרמנים יבואו במכוניות בדרך הראשית ולא רגלית דרך השדות, וכך אכן היה.
מרוב הגדודים הוצאו לצורך זה רוב המקלעים והנשק האנטי-טנקי, במארב השתתפו כ 150 לוחמים אשר תפסו עמדות משני צידי הכביש, מהכפר יצאו שני כפריים בעגלות וסוסים כביכול לעבוד בשדה, כעבור זמן הם פנו במהירות לכיוון המבצר וכעבור זמן לא רב הורגשה פעילות קדחתנית במקום,היה זה יום בהיר והגרמנים יצאו בשיירה לכוון הכפר בטוחים שהם הולכים לערוך צייד על יהודים שיכורים.
בראש השיירה נשלחו שני הכפריים על עגלותיהם לאחר שהגרמנים רצו להיות בטוחים שהכפריים לא משתפים פעולה עם הפרטיזנים וזאת הייתה שגיאתם הגורלית, השיירה התנהלה לאטה מה שאפשר לפגוע בהם ביתר דיוק וכל הקרב נמשך כמה דקות היחיד שהספיק לירות היה מפקדם אשר ירה צרור בודד לשמים,כולם הושמדו ומבין ערימות חלליהם התגלו שני שוטרי עזר פולנים ומחקירתם נודע לנו על מלשינים ומשתפי פעולה עם הגרמנים, כ15 איש מהכפרים בסביבה לאחר כמה ימים חוסלו יחד עם שני הכפריים שבחיפזון ושימחה רצו להודיעה לגרמנים.

הבסיס שלנו הפך למקום מרכזי בחיי רוב הפרטיזנים, כאן נמצא עזרה רפואית רצינית,בבית החולים עבדו כ-5 רופאים, אליו הובאו פרטיזנים פצועים שלא הספיקו לשולחם לעורף והם קבלו טיפול נאמן מרופאינו. כן חלק מהיחידות נעזר במודיעין שלנו היות והכרנו היטב רוב אזורי הארץ,כן יוצרו חלקי נשק,הלבשה כמו נעלים ועוד. יום יום היו באים המון פרטיזנים ובאחד הימים פגשתי בחורים יהודים גבוהי קומה ובירכתי אותם בשלום והתחלתי לברר מהיכן הם באים?.הסתבר כי הם באים מפושצ'ה רודניצקה על מנת להצטייד בנשק ותחמושת שהיה מאוד חסר להם. שאלתי אותם האים במקרה נמצאת אצלם אישה בשם יוכבד רזניק? תשובתם הייתה חיובית ושמחתי מאוד כי לא היה ברור לנו מה עלה בגורלה. על פיסת איתון בקצה שאפשר לכתוב כתבתי בעיפרון בקצרה,שמי חיים הבן של סימה בת דודתך אשר פגש חברים מ היחידה שלך על כך שבעלך מנחם ובן אחותך דוד בוירסקי נמצאים בפושצ'ה ליפיצ'נקה. כעבור זמן התברר לי שיוכבד קיבלה את פיסת עיתון זה.

אוסוולד
באחד הימים הגיע אלינו איש, עד כה שמענו על עלילותיו מפי פרטיזנים יוצאי העיירה מיר, היה זה שמואל רופאייזן, בכינויו "אוסוולד", בזיאמלנקה שלנו התגוררו כמה מאנשי מיר ובאחד הימים ישב רופאייזן אתנו וסיפר את סיפורו. רופאייזן שירת אצל הגרמנים כשהוא מתחזה לפולקסדוטשה,והצליח להוציא כ-150 איש מהגטו ליער. אחד מאנשי היודנרט אשר לא היה בסוד העיניים וחשב שזה פרובוקציה וזה יגרום לחיסולו של הגטו הלשין אליו בפני מפקד הגרמני על כך שאוסוולד מוסר נשק ליהודים ומשלח אותם ליער.שמואל הצליח לברוח ונאלץ לחפש מסתור ומצא אתו אצל נזירות ועבד אצלם כשנה בתור גנן
כאשר החזית התקרבה בקשו ממנו הנזירות לעזוב את המקום,בסופו של דבר הוא הצליח להגיעה אלינו ופעל כפרטיזן.

החזית התקרבה ואנחנו שמענו בלילות את רעם התותחים ובאותו זמן התקבלו ידיעות כי האוגדה בליפיצ'נקה בה נמצאו בן דודתי דוד ודודו מנחם הותקפו קשות והיינו מאוד מודאגים. מפקדה של האוגדה הוטס אז למוסקבה לצורך קבלת הוראות ולהתייעצות, הגרמנים שהיו נתונים אז בנסיגת כוחותיהם מהחזית החליטו "לנקות " את יערות ליפיצ'נקה מהפרטיזנים ולשם כך ריכזו כוחות גדולים והחלו לכתר את המקום. האוגדה הפרטיזנית מנתה באותו זמן כ12000 לוחמים,מאורגנים בחטיבות וגדודים,המודיעין של הפרטיזנים נכשל במידה מסוימת כי התברר שהגרמנים הקימו בצד ריכוז הכוחות מכוון מזרח גם עמדות ביצורים ממערב,על כן הפעילו כוחות גדולים ממזרח והדפו את הפרטיזנים מערבה לעבר הביצורים ממערב.כוחות הפרטיזנים נאלצו לסגת באין ברירה מערבה לעבר הביצורים שהגרמנים הקימו.
הסיירים שהפרטיזנים שלחו לברר מצב השטח היו כמובן הראשונים שהבחינו שממערב ניצב קו מבוצר שמתוחזק ע"י תנועת טנקים לאורך הביצורים, אצל הפרטיזנים נוצר מצב של חוסר בטחון ואיבוד עשתונות, ראשון התאושש "בולק" מפקד חטיבה והוא היה זה שקיבל על עצמו את האחריות והתחיל לפקד על כל היחידות, נשלחו הראשונים הקומוניסטים וצעירי הקומסומול לקדמת הקו הראשון ומצד שני רכז את כל הנשק האנטי- טנקי מכל היחידות וצווה לפגועה בטנקים בשני הקצוות של תנועתם על מנת להקטין את כושר תנועתם,יתר אלפי הלוחמים היו מאחור כ200 מטר,הצוותים פתחו באש על הטנקים ולפי פקודה הקו הראשון של הקומוניסטים תוקפים עם רימונים את העמדות המבוצרות של הגרמנים הצטרפו אליהם יתר אלפי הלוחמים בקריעת הורה,הורה הך שבכרב הגרמנים נוצר מצב פסיכולוגי קשה והחושך תרם למהומה והתפתח קרב קשה,לוחמים רבים נפגעו,מפי דוד שמעתי על לוחם יהודי, ספר היחידה שלהם שנפגע קשה ברגליו על מנת לא לפול חי בשבי הגרמני הוציא תער וחתך את צווארו.
לפי סיפורו של דוד קשה היה לתאר את הירי,הפיצוצים והצעקות בחושך ואור ראשון של הבוקר התברר במקצת המצב,בכוון מערב העצום התגלתה תמונה לא מציאותית,התרוצצות של קבוצות קטנות של גרמנים שמחוסלים ע"י פרטיזנים וקבוצות פרטיזנים שמחוסלים ע"י הגרמנים. כעבור זמן לפי פקודה שניתנה לפני הקרב היה על הפרטיזנים להתרכז במקום מרוחק כ-20 ק"מ ממקום הקרב וכאשר הגיעו למקום ולאחר מפקד התברר כי כ-10% מהלוחמים נפלו בקרב זה ובהם מספר גדול של לוחמים יהודים.

בגלל האנטישמיות שפשטה ביחידות הפרטיזניות המעורבות התחילו להגיע ליחידה שלנו לוחמים יהודים מכל מיני יחידות אחרות וכך הגיע אלינו בנימין ברן ועוד כמה שאינני זוכר כבר את שמותיהם וכולם נקלטו.
חיינו היומיומיים היו מאורגנים היטב וכל אחד ידעה את תפקידו והתרגלנו לחיינו ביער כאילו אנו בפלנטה אחרת אבל המציאות טפחה על פנינו והפחה את שגרת החיים במהירה.

יולי 1944
החזית המתקרבת התחילה לתת את אותותיה. פעילות הגרמנים גברה מיום ליום, גם אספקת התחמושת ממוסקבה גברה וכן הוצאות הפצועים ובלילות בהינתן הסימנים מהקרקע ובקשר אלחוטי היו נוחתים מטוסי דקוטה על מסלולים מאולתרים שסומנו ע"י מדורות אשר לעיתים היו מופצצים. אנו התכוננו לזמנים קשים וידענו כי צפויים לנו קרבות קשים היות וכוחה החיה הנאצית עוד לא פג והגיעו זמנים בו נמצאנו יום-יום ולילה-לילה תחת הפגזות כבדות ומסביבנו היו עצים נקרעים מהדף הפצצות והפגזים,אנחנו מוגנים בתוך הזיאמלנקות.
יום אחרי יום היתקלויות עם כוחות גרמנים ומדי פעם אנו תופסים שבויים אנו מסדרים אותם במסדר כמו שהם עשו לנו ושואלים אותם למקצועם, פתאום התברר לנו שכולם אנשי עמל וסוציאליסטים לשעבר, טוב אנו אומרים להם "אנו זקוקים לבעלי מקצוע אבל קודם עליכם ללכת להתרחץ בבית-המרחץ".
פתאום כולם כאיש אחד מוותרים על ההליכה לבית המרחץ הרי הם ידעו היטב לאיזו מרחץ היו מובילים את היהודים וכולם ורובם השתתפו במרץ הדמים בא נרצחו אחינו.
בזמן הנתון לא הייתה לנו אפשרות להחזיק שבועיים על כן היינו מובילים אותם למרחק מה מהבסיס ומחסלים אותם ללא רחמים. באחד הימים תפסנו אנשי וולסוב במדים גרמנים,וולסוב היה גנרל רוסי ששיתף פעולה עם הגרמנים, את אנשי וולסוב מסרנו למפקדה הראשית לחקירה ולאחר מכן כולם הוצאה להורג, תפסנו באחד הימים קצין בלגי אשר שירת באחד היחידות הבלגיות אשר נלחמו עם הגרמנים בחזית הרוסית וכן קצין שמוצאו מהגרמנים הלטווים אשר לפי סיפורו היה בעבר פרופסור ב אוניווסיטה של עיר ריגה ודובר היטיב רוסית,את כולם העברנו למפקדה הראשית.
באחד הימים נתקלה אחד היחידות שלנו שחזרה מפעילות בשטח בקבוצה חיילה הס"ס,בהיתקלות זו נהרג בן עירי אברהם מודריק,בחור צעיר גבה קומה כבן עשרים. שניים מהגרמנים נלקחו בשבי,שניהם גבוהים בלונדינים גופנית חזקים ולמרות זאת התמסרו לשבי,אמרנו להם "הנה אנחנו יהודים",הם השיבו לנו,"אנחנו קפוט אבל כל היהודים גם כן קפוט", חיסלנו אותם עם סכינים.

מעגל החיים שנסגר
כל אתו הזמן בתוך היער חשבנו שאנחנו היהודים האחרונים שנשארנו בחיים בכל אירופה הכבושה וחשבנו שאם לא את שנות הלחימה בשלום ועם נושמד גם אנחנו לא יישאר זכר ולא היה מי שיספר על כל מה שעבר עלינו והמחשבה הטרידה מאוד אותנו.
מיום ליום רבו ההיתקלויות עם יחידות גרמניות אשר מנסות לפרוץ לעצמן דרך ותוכפות אותנו ואת יחידות פרטיזניות שכנות, כל הזמן הועמדנו במצב אכן. באחד הימים הגיעו הסיירים שלנו ומסרו כי היחידה והבסיס של "זורין" (זורין היה יהודי מינסקאי) שבו התרכזו רבים מיהודי עיר מינסק הותקף והגרמנים הצליחו לפרוץ דרכו. הועמדנו תכף ליד מפקדת הגדוד מוכנים לתפוס עמדות, הורי נשארו בזיאמלנקה, הפלוגות תפסו קו עמדות במקום בו נגמרה חלקת היער,תכף התפתח קרב בעיצומו,התחילו לפנות חולים ופצועים,פתאום לידי נפגע בזרועו בנימין ברן,היער התחיל לבעור מירי כדורי הפוספור ופיצוצי הרימונים.לידי שכב בחור ביאלורוסי צעיר מן הכפריים המגויסים החדשים שהתגייסו זה מכבר ראיתי כיצד התרומם ונפגע בכדור בבטנו,התברר לנו כי כמה גרמנים טיפסו על העצים והיו מרססים אותנו ביריות,נאלצנו זמנית לסגת ובעזרת לוחם יהודי מיחידתנו לקחנו אותו איתנו ומפת חוסר המצאי חבישה הסרנו את חולצתו וקשרנו את ביטנו הפגועה על מנת לאפשר לא לנשום והצלנו להביאו לנקודת איסוף פצועים..
מסביב לנו תוהו ובוהו, היער בער,גופות חיילי הוורמכט הגרמני היו מפוזרים מסביב וחלקן כבר היו מנופחות בשל החום שהיה בגלל שריפת היער, את המצב קשה לתאר במילים וכאשר קולות הקרב נדמו התברר לנו גודל האבידות שלנו . היו לנו כמה עשרות הרוגים וכמות גדולה של פצועים, בין ההרוגים היו איש העיירה וורנובה בשם גורדון שנהרג בזמן שהגרמנים תקפו את מבנה המפקדה ז'וק איש העירה מיר שהיה שכן שלנו בזיאמלנקה,צבי גוטלבסקי יליד העירה ליפנישוק שהכרתיו עוד לפני המלחמה ולוחמים שאיני זוכר את שמתיהם.
תוך מהומת הקרב הבחנו בתנועה של יחידות לוחמים שנעו רגלי ובעגלות,התברר לנו שזאת יחידה של צבא האדום שפרצה את קווי הגרמנים ולפי סיפורם היו בתנועה כשבועיים.אינני יודעה להסביר עד היום איך בין מאות החיילים שנעו הכרתי שני בחורים יהודים, התחבקנו וגם בכינו,הם סיפרו לי שאנחנו היהודים היחידים שפגשו לאחר כ500 ק"מ כמו כן הם בגלל מהירות תנועתם לא קיבלו אספקת מזון סדירה והם היו רעבים מאוד, רוקנתי את תכולתו של תיק הצד שלי ומסרתי את מנת הברזל שקיבלנו לפני הקרב ונשארתי רעב כמה ימים עד שהגענו לעיר נובוגרודק.

יום יומיים אחרי שקברנו את מתינו קיבלנו פקודה לצאת מהיער להגיע לנובוגרודק עיר הולדתו של המשורר הלאומי של פולין,אדם מיצקביץ. את כל הדרך צעדנו את הפצועים והציוד של היחידה הובלנו בעגלות,צעדנו כי הייתה פקודה על העגלות להוביל ציוד ואחד מאלו אשר מקרוב באו אלינו והיה חסר משמעת ולקח עגלה שילם על כך בחייו. תוך הצעדה ליווה אותנו מטוס פייפר שהיה זורק לנו מדי פעם בשקיות גומי פתקאות עם הוראות תנועה על מנת לא להיות מופתעים ע"י הגרמנים. מזג אויר היה קשה מאוד, גשום וקר, ואנו רטובים עד מח העצמות ולמרות כל זאת רצוננו היה להגיע מהר ככל האפשר לעיר נובוגרודק ומשם ללידא עיר הולדתי מתוך תקווה למצוא שם משהו מבני המשפחה.

בהגיענו לנובוגרודק ארגנה המפקדה הצבאית מצעד צבאי וצעדנו דרך הרחוב הראשי לכוון המצודה מימי הביניים שעמדה על גבעה או הר ושם התקיים מסדר צבאי בו השתתפו יחידות מהצבא האדום ויחידות פרטיזניות, תזמורת צבאית ניגנה ונישאו נאומים וגם הופיע להקה צבאית ולאחר מכן פיזרו אותנו,נעשה רשום וקיבלנו תעודות עם קורות החיים שלנו משנות הפרטיזנקה, אנחנו בקשנו לחזור ללידא בתקווה לחפש ולמצוא קרובי משפחה. מסרנו את נשק וחיפשנו דרך להגיע ללידא,אכן הורי אחותי ואנוכי עלינו על מכונית צבאית שנסע ללידא. כעבור כברת דרך נעצרה המכונית והתבקשתי לרדת עם תענה שהעומס גדול מדי, באין ברירה ירדתי בהצטלבות דרכים שבה הייתה נקודת הכוונה מאיישת ע"י שתי חיילות וחייל מבוגר כבן 50 כולם אוזבקים, לא יכולתי להחליף אתם מילה כי הם לא דברו בשפה הרוסית. דבר מוזר את התנועה היו מכוונים לפי ציורים על גבי הרכבים שהיו עוברים בצומת לדוגמה עם הציור היה גמל שמאלה ועם הציור היה סוס ימינה. בכל אופן הם היו נחמדים וכיבדו אותי באוכל,לקרת לילה התכרבלתי לצד הדרך ונרדמתי,כעבור זמן הרגשתי כי מכסים אותי ונהיה לי חם,התברר לי כי החייל הביאה מאיל פרווה וכיסה אותי. בבוקר לאחר שכיבדו אותי בארוחה חיילית הודיתי להם על טוב ליבם והמשכתי בדרכי.
לאחר שמסרתי את נשקי האישי הישרתי אצלי 2 רימוני יד לכל מקרה היות והסביבה לא הייתה בטוחה היות וידעתי שעלי לעבור שטחים ששרצו פולנים לבנים רוצחי יהודים(משטפי פעולה עם הגרמנים}והחלטתי לפנות לכיוון העיירה ביאליצי מרחק כ 30 ק"מ מלידא עקף כך עברתי במקום שבו ניטש קרב בין תותחי נ.ט רוסיים וטנקי לאופרד גרמנים, הפגיעות בטנקים היו מדויקות צריחי הטנקים היו מוטלים על הארץ ובשביבם גופות הטנקיסטים הגרמנים,נחרת בזיכרוני תמונה גופת טנקיסט גרמני שניסה להימלט ודחף את עצמו לתוך צינור ניקוז של גשרון וחצי גופו בתוך הצינור וכך מצאה את מותו,עמדתי ליד הגופה וחשבתי לעצמי כיצד אלה היו "גיבורים גדולים" מול יהודים עם ילדים וזקנים חסרי הגנה.

נכנסתי לביאליצה ובאחד הבתים במרכז פגשתי יהודית זוג הורים עם ילד שחזרו העירה יום או יומיים קודם,ההורים עם ילדם הקטן הסתתרו במשך זמן ארוך ביער, התברר לי שהאישה קרובת משפחה של אימי וילידת העיירה איוויה ושם משפחתם מאיבסקי. מאוד שמחנו לפגישה,התחבקנו והתנשקנו וגם בכינו על כך שנשארנו כה מתי מאת ממשפחותינו.
לנתי אותו לילה אצלם ולמחרת בבוקר המשכתי ברגל ללידא. אני צועד מזרחה כאשר כל תנועת הצבא מערבה,על כן לא היה לי כל סיכוי למצוא תחבורה ללידא,לא נורא,אנו רגיל לצעוד אשרות ק"מ במשך הזמן "שבילנו" בפרטיזנים,התקרבתי למקומות שהכרתי בילדותי והנה באה לקראתי אישה וכאשר התקרבה הכרתיה, האישה הייתה בעלת הבית בו היינו מתאכסנים בחופשות בקיץ,האישה ספרה לי כי פגשה את הורי ואחותי יומיים קודם כמו כן היא סיפרה כי הפולנים הלבנים רצחו את בעלה והסתבר לי שבם עליהם עבר צרות די גדולות,המשכתי להתקדם ונכנסתי לכפר מינוייטי בו ביליתי יחד עם הורי ואחותי ועוד המוני יהודי לידא את חופשותינו האחרונה לפני פרוץ המלחמה.
הגעתי לבית בו התאכסנו פעם האחרונה וכן פגשתי את וויארה,בתם של בעלי הבית,וויארה בת גילי,היא כיבדה אותי באוכל ושטיה,תוך כדי כך הבחנתי מסביב בדברים שנרכשו מידי יהודים בעבור קצת אוכל, על אחד השולחנות הייתה מונחת מפה שבה היו מכסים בשבת את החלה ועליה עמדו פמוטי נרות שבת,
הדבר גרם לי כאב ולו יכולתי להגיב,יצאתי מהבית כשאני עוצר את רגשותיי בשתיקה ובעצב תוך שאני סוגר מעגל חיים.






תחילתה של דרך הארוכה הביתה

חזרנו לעירי וכפי שסופר כבר קודם לאחר ההפצצות הקשות לא נשאר כמאת זכר ממה שהיה מלפני המלחמה, אני הגעתי ללידא לאחר הורי ואחותי ועמדתי טועה לאן לפנות על מנת למצוא אותם, לאחר חישוב שעשיתי הלכתי לכוון ביתה של דודת אמי שיינה- ריבה(ריבה-יפה) אשר נשאר שלם לאחר ההפצצות הקשות,אכן שם לאחר שגירשו את הדיירים הפולנים שפלשו בזמן שגירשו אותנו לגטאות והשתכנו בו.חזרנו ללידא סה"כ 80 איש רובן גברים קצת נשים ו שנים או שלשה ילדים.
החיים קשים,זיכרונות מן העבר של משפחותינו,על הסביבה עם המשפחות שאינם,שכינים שאינם,רחובות ובתים שאינם כל זה לו נותן לנו מנוחה והיות ו לידא נמצאת על פרשת דרכים חשובה כל אחד שעובר דרכה ובפרט יהודים נאצר ומחפש יהודים ואיכן שאפשר לעבור את הלילה ולנוח, וכך, מכוון שבתינו שוכן ליד תחנת הרכבת הוא אפך להיות מרכז מודיעין ראשי ליהודים שעוברים ממקום למקום ולמקומות אחרים.
למרות כל שעבר עלינו, אנו שוב פוגשים את מכירינו הוותיק האנטישמיות, מכל עבר ומכל צעד נאמר לנו על כך,גם חברינו הפרטיזנים מזכירים לנו שאת הזהב מסרנו לגרמנים וכדומה,בהשפעת השליחים וגם הסביבה העוינת עזרה לנו להחליט במהירות, החלטנו להגיש בקשה לעבור לפולין בידיעה שיש אפשרות להמשיך את דרכינו לארץ חלומותינו פלסטינה,וכך גם היה.
תחילת שנת 1945 לפי הסכם בין ממשלת פולין הזמנית ובין שלטונות רוסיה נתן לכל אזרחי פולין לשעבר אפשרות להגר לפולין,המלחמה בעצומה,רק חלק קטן של פולין שוחרר,חורף,אנו עולים על רכבת עם קרונות משא,כפור,כול זה לא מפחיד אותנו,המטרה בו בחרנו למרות שהמלחמה עוד במלא עוזה לא השפיעה ואנו עם המוני הפולנים בדרך לפולין.
ברור שפחדנו היות וידידינו הפולנים באותם הימים רצחו כל יהודי שנקרה בדרכם לא עצר בעדינו.קור חזק,בלילות שערות ראשינו נדבק למסמרי ברזל שמפרזלים את קירות הקרונות,בכל קרון כארבעים איש,אנחנו המשפחה היהודית היחידה.

בדרך לפולין
הרכבת מתנהלת לעתה,כל זה בגלל הקרבות שעוד בעיצומם,וכך אנו עוברים בין ערים ו עיירות בו לפני המלחמה היו חיים מאות אלפי יהודים אנו פוגשים בודדים ,יחידים ממשפחות אשר נודדים בין מקום למקום ו מחפשים בני משפחה,ברוב המקרים לא מוצאים עף אחד.
כך אנו מתקדמים מערבה לתוך פולין מאחורי הצבא הרוסי ומגיהים לעיר ביאליסטוק ,עיר בה חיו לפני המלחמה עשרות אלפים מבני עמינו,עכשיו פגשנו עשרות בודדות של יהודים.
אנו ממשיכים וכעבור זמן רב אנו מגיהים לעיר לובלין,לובלין ו אם בישראל,בלובלין מצאנו מאת יהודים אשר גרו בבית ליד מחנה של צבא רוסי מפחד הפולנים אשר כבר התחילו לרצוח יהודים באותם הימים,הבית נקרא על שם מקום בו הוא שכן,בשם נרוטוביצ"ה 71,לובלין התפרסמה כישוב יהודי בן מאות רבות בשנים,כמו כן על מוסדותיו הרבים ואושרם,לובלין התפרסם לשמצה,בלובלין שכן המחנה בו הושמדו יהודים רבים, מחנה המוות מיידנק המדריך הפולני המשלוח האחרון שנרצח במקום היה מעיר לידא,על אחת הערימות הנעלים היא הכירה את נעלי הבית של מינה הבת של בת דודתה צבייה,את הנעלים תפר לא בעלה משה אשר היה מומחה ביצור נעלים,חילק העליון של הנעל תפור היה מחלקי עור צבעונים.
לאחר כחודש וחצי ולאחר שהתארגנו בקבוצה של פרטיזנים לשעבר קיבלנו ממארגני הבריחה משמחים כאלו אנו יהודים רומנים משוחררי מחנות ההשמדה אשר חוזרים הביתה,וכך אנו עולים לרכבת אשר מוליכה אותנו רחוק מאדמתה המקוללת של פולין לכוון חוף מולדת הנכסף.
הדרך שעלינו לעבור מובילנו לעורקה של פולין,אנו עוברים דרך ערים בו לפניכן היו ישובים יהודים מפוארים כמו ז'שוב, סטניסלבוב ועוד,מדי פעם אנו פוגשים כמה משרידי הקהילות,הכול אפור,מפחיד,סוף העולם,רוב דרכינו אנו עושים על גבי רכבות משא,מלאות שלל המלחמה של הרוסים אשר מובילות בארגזים(מכולות) ציוד שהרוסים מובילים הביתה,אנו יושבים במרווחים בין קר&