|
לייב ראשקין (שאול פרידמן ז"ל)
ב ב י ת ה ס פ ר ה פ ו ל נ י
סיפור של תלמידה יהודיה
(מתוך הירחון "שטערנ", שהופיע במינסק, בנובמבר-דצמבר 1940)
בית-הספר היהודי, שבו למדתי, התפרק. המורים סבלו רעב והלכו למקומות אחרים
להשיג לחם. אני עברתי לבית-ספר עממי פולני, ששם לומדים מעט מאוד תלמידים
יהודים. הגעתי לשם, הודות לאמי, אשר מאוד רצתה להכניסני לבית-הספר
הקתולי, עשתה מאמצים גדולים, כדי שאלמד שם. היא פנתה למנהלת בית-הספר וגם
לכומר הכנסייה, שהיה מחנך בית-הספר, עד שהסכימו לקבל אותי.
בית-הספר החדש שלי, נמצא ליד הכנסיה ע"ש "אנה הקדושה", בפנים החצר.
בכנסיה, היו קירות עבים ולחים ובתוכם חלונות עם שמשות צבעוניות. על קיר
הכיתה, מאחורי שולחן המורה, היתה תלויה מפה גאוגרפית, מצויירים בה שני
עיגולים של מפת העולם, אחד מזרח ואחד מערב.
מבטו של המורה עלינו, התלמידים, גרם לי צמרמורת בגוף והיה לי קשה לשבת
בכיתה במשך השעה של לימוד. אבל, היה לי קל בלב, כאשר צלצל הפעמון להפסקה
ואפשר היה לרוץ החוצה, לחצר.
החצר, בצל כנסיית "אנה הקדושה", היתה קטנה, אך היתה מלאת ילדים. לא כל
הילדים היו שווים. הילדים הפולנים ניהלו שלטו בזמן ההפסקה. הילדים
היהודים, עמדו, מפוחדים קצת, ליד הקירות ואני התחלתי להבין למה זה כך?
הילדים הפולנים חיפשו אפשרות להציק לילדים היהודים: לשים רגל, לתת מכה,
סטירה ועל יד זה איזו קללה ועלבון, הכל לפי הדמיון, שאף אחד לא השתדל
למנוע. לא המורה, לא הכומר, "המחנך", שכנראה היו המעודדים של הילדים
הפולנים.
לי,
עצמי, לא היו בעיות. לא הרביצו לי כמו לילדים יהודיים אחרים. אולי, בכלל
המראה הלא יהודי שלי: עור בהיר, צמות בלונדיניות, אף קטן ואולי משום
שעמדתי מולם, בלי פחד. ממילא, לא עשו לי צרות.
אבל, למרות שלא נגעו בי, ייתכן שעוד שנאו אותי יותר. אני הרגשתי זאת וגם
הם נתנו לי להרגיש שנאה. פעם אחד נעמדתי בין בריון פולני שהרים את
זרועו על ילד
יהודי, קטן, מסכן ומלא פחד. מלכתחילה חשבתי שהוא יוריד את היד שרצה להכות
בה את הילד המסכן, אך לאט-לאט, הוא החזיר את זרועו, הסתכל עלי בעיניים של
רוצח ובין שיניו סינן: "זשידובה"! (יהודיה!).
כמה
נערים פולנים הסתכלו על המחזה אך לא התערבו. אני הרגשתי באותו רגע, כי
השנאה גברה ונעשתה קשה יותר.
באותו יום, בהפסקה השנייה, לא יצאנו מהכיתה, כי בחוץ התחיל פתאום משב-רוח
קר, אשר הביא עמו גשם שוטף. בלי להסתכל על כך, אמרו לנו תלמידים פולנים:
"מיד עומד לבוא הכומר לתת שעור דת ועליכם לעזוב את הכיתה". כל הילדים
היהודים, אמנם יצאו, רק אני לבדי נשארתי לשבת ואמרתי להם, כי אצא מהכיתה,
כאשר הכומר יבוא והשעור יתחיל. עברה חצי-שעה והכומר עדיין לא הגיע. אני
הוצאתי לי מחברת וספר והתחלתי לכתוב את השעור שצריך להגיש מחר. הרכנתי את
ראשי, רכנתי על המחברת וכתבתי. אך הרגשתי שמשהו קורה מסביבי. לא עשו לי
כלום, אך מאחורי, בפינת החדר, שמעתי קריאה, כמו פקודה, "ז'ידובה!". . .
ומיד - מהפינה האחרת, צועק מישהו: "בייליסקה!" . . .לאט-לאט מתרבים
הקולות, מתחממים ובקצב מהיר נשמעות קללות, בקולות חזקים יותר ויותר.
אני
נמנעתי מלהסתכל מסביבי ועשיתי את עצמי, כאילו אני עסוקה בשעור של מחר.
הבנתי, שכל מה שארצה להגיד, יהיה להם לא נעים לשמוע, על כן הדבר הטוב
ביותר יהיה לשתוק ולא להסתכל עליהם. אך, הנה אני מרגישה, שמאחורי הגב שלי
מסתדרת מקהלה, המתקרבת, יותר ויותר, אלי. השתיקה שלי מרגיזה ומקניטה
והקולות נעשים נרגזים וזועפים יותר. השנאה צורמת וצועקת. כמה מהם צורחים
ברעש ובהמיה לתוך האוזן, את שתי המלים המעליבות: "ז'ידובקה בייליסקא".
אני
לא זזה ממקומי, כותבת וכותבת, כאילו אני יושבת לבדי, אין אף אחד מסביבי,
המקום ריק, בלי אנשים ובלי קולות . . .
אך,
"הכנופיה" לא החזיקה מעמד . . . בתחילה, סחבו לי את המחברת, קמטו אותה
ואני יישרתי אותה, כשקרעו את הספר לא שמתי לב לכך, שפכו לי את קסת הדיו,
לקחתי פיסות נייר וניגבתי את הלכלוך . . .
אבל, הם לא חשבו, כנראה, להפסיק. אדרבא, השלוה שלי הוציאה אותם מכליהם.
הם התחילו לטפל בי, אישית. מושכים בסינר, דוחפים אותי ובעיקר, אין הם
מפסיקים לרקוד ולרעוש סביבי.
כאן, כבר פקעה סבלנותי. הסתובבתי אחורה וזרקתי להם בפנים: "אתם יכולים
לנבוח, כמו הכלבים!". . .
ואז
הגיע הכומר. בירך כרגיל והלך ישר אל הקתדרה. אני, מצדי, עם בואו, אספתי
את המחברות והספרים והתחלתי לצאת מהכיתה. בדרך, ליד הדלת, שומעת אני את
קולו של הכומר: "ילדתי, לאן את הולכת?, מיד נתחיל בשיעור הדת!". הסתובבתי
באיטיות, הרימותי לאט את ראשי, כדי להסביר לו, שיהודיה אני . . . אך
התלמידים הפולנים, הקדימו אותי והסבירו לו את טעותו. הכומר נד בראשו,
מעלה ומטה ואמר בקולו הרך: "חבל. . . חבל . . . הרי היא נראית לגמרי כמו
פולניה?!" . . .
יצאתי, מהכיתה, והלכתי בדרך עקיפין, כדי לא להסתכל בעיני הילדים
היהודיים, אשר התרוצצו בפרוזדור. אינני יודעת למה, אבל התביישתי להסתכל
בעיניהם, בגלל שהייתי אחרת . . .
בינתיים נפסק הגשם, והשמש יצאה מבין העננים. עוד היתה לי כמעט שעה, עד
לשעור הבא וחשבתי לרוץ הביתה לשעה זו. אך הרגשתי שהפנים בוערות ולא
היה לי חשק לדבר על מה שעבר עלי, לספר להורים את שקרה לי. מיד, תתחלנה
השאלות: "למה ומדוע? האם אינך יודעת שאת ילדה יהודיה? ילדה יהודיה צריכה
לשתוק! . . ." . אולם, את המוסר המעצבן הזה של ההורים, שנאתי יותר מכל
העולם. לא רציתי לשתוק . . .
במקום ללכת הביתה, יצאתי מחוץ לעיר, אל השדות. היה זה אחרי קציר השיפון,
אך החיטה עמדה עדיין והשיבולים היו מלאות. הלכתי בשביל צר, בין שדות
החיטה. קטפתי פרחי שדה, קמולים מעט, קלעתי מהם מחרוזת ומיד, לא יודעת
למה, פרקתי אותה וזרקתי את הפרחים. כעסתי על עצמי כעס רב, מה אשמים
הפרחים המסכנים האלה? אחרי זמן מה נרגעתי. האויר היה נקי לאחר הגשם
והשיבולים כרעו לרגלי. פה הסתירו את השביל ושם ליטפו את הברכיים
העירומות.
הייתי מעדיפה יותר להשאר, לטייל כאן בשדה ולהוציא מתוכי, לאט, את
הרוגז, אשר בשדה הפתוח יימס כמלח בנהר. אך, הנה הגעתי לפסי הברזל ורכבת
חולפת הזכירה לי שמאוחר, שבבית-הספר מחכה לי שעת שעור הגיאוגרפיה.
מיד
הסתובבתי ושמתי את פעמי, במהירות, לכיוון בית-הספר, בפחד של איחור. המעשה
המעליב שהיה, כמעט נשכח מזכרוני. עכשיו רציתי רק דבר אחד, להגיע בזמן
לשעור. דווקא עכשיו היתה לי שאיפה להגיע בזמן, שלא "אקבל על הראש". על
כן, מיהרתי ואפילו רצתי, כל פעם יותר ויותר עד שנעצרה בי הנשימה.
אך,
בחוץ, לפני השער שיערתי שאיחרתי. לא ראיתי תלמידים. כנראה כולם היו כבר
בכיתות.
בלב
הולם, פתחתי את ידית הדלת ונכנסתי לכיתה. כל העיניים פנו אלי, קודם כל
היו אלה העיניים הלא רעות של המורה, הגברת מריה. עיניים שהיו תמיד
עצובות, מעורפלות. היא סובלת, לפי שכולם ידעו, מאהבתה האומללה למורה
וולדיסלב, המורה לשפה הפולנית.
לו
האיחור היה בשעורי מורים אחרים, הייתי שותקת, כנראה. משפילה את העיניים
ושותקת. אך לגבי גברת מריה, שהיתה מסכנה, רציתי להתנצל ולהצטדק: "אני,
אני איחרתי". התחלתי בקול מגומגם.
"אני הלוא רואה שאיחרת!" אמרה היא בקול חמור ולא בקולה הרגיל.
"בלי לשים לב איחרתי" - אני מנסה להגיד לה.
"בלי לשים לב או כן לשים לב" - נכנסה מריה לדברי - "לא בזה העניין. את,
ילדה קטנה, את אינך כה נאיבית, כפי שאת עושה את עצמך. ובעניין האיחור
עוד נדבר,
אחר
כך. אבל, כאן, זה עניין אחר, עניין יותר חשוב. הייתי רוצה לדעת מי לימד
אותך להגיד את ה- . . . ומיד עצרה. לא היה לה נעים, אך בכל זאת הוציאה
מפיה את הדבר הלא נעים: "הפולנים . . . הם כלבים?"
מופתעת, הרמתי את עיני והסתכלתי ישר לעיניה של המורה. היא הסתכלה עלי
בזעף. כיוונתי את מבטי לצד אחד ולצד שני. הילדים הפולניים השתדלו לא
לפגוש את עיני. הרגשתי עייפה ועזובה.
"אני לא אמרתי זאת" עניתי למורה ומרגישה שקולי נשבר בבכי-מר.
"את
לא אמרת?" אמרה המורה, "אז מי אמר?, אולי אני, אולי הילדים הפולנים? אולי
הם עצמם המציאו את העלבון?"
עד
כמה שהעיק עלי לבי, לפני רגע, חשבתי שעל ידי בכי, תקל עלי המורה, אך אחרי
מה ששמעתי, נעצרו דמעותי כליל. לחלוטין לא התחשק לי לבכות.
"אינני יודעת", אמרתי בעקשנות.
"את
לא יודעת, אה? ומי כן יודע? אם את לא יודעת, אז, בבקשה ילדים, הגידו לה
בעיניה. מה אמרה צימרמן?"
תזוזה בספסלי התלמידים. אחת מהן, נערה גבוהה, קמה ואומרת במפורש: "כל
הפולנים - כלבים הם!", כך היא אמרה. אני רואה את שאר הילדים עומדים
מאחוריה, כחומה, בלי להגיד דבר, רק מסכימים לדבריה.
"נו?" - אומרת בכעס המורה, הנראית כמנצחת.
אני
מביטה עוד פעם, מסביב לכיתה. מביטה בילדים ומחפשת בעיניה של המורה. בכל
מקום אני רואה חומה עיקשת של שונאים.
"עלילה ", חושבת אני ואני נזכרת ב"עלילות הדם" על יהודים, על משפט
בייליס, שאבא סיפר לי עליו. כל הסיוטים וחלומות הבלהות, קמים חיים
לפני ואני רואה אותם ממש. אך אינני מאבדת את עשתונותי. אינני נשברת.
פתאום, אני מרגישה הרגשה לא טובה, הרגשה של נרדפת ושל פחד, ביחד. אני
רוצה עכשיו רק דבר אחד - להסתלק מכאן. בדחף טבעי, התכופפתי, חטפתי את
מחברותי ואת ספרי משולחן הלימודים וקמתי ללכת לדלת היציאה . . .
המורה, כנראה, ראתה את תנועתי, כי מיד עברה כמה פסיעות לצדי ואומרת לי,
במתינות יתר: "לא עכשיו, צימרמן, עכשיו השארי פה בשעור, אך לאחר השעור
הזה, תלכי הביתה ותחזרי עם אמך".
עודנה מדברת, נפתחת הדלת בכיתה ומיד מופיעה, ביהירות, גבוהה וקשוחה,
מנהלת בית-הספר. כנראה, שהיא כבר קיבלה מידע על כל מה שקרה ובלי להביט על
מישהו, הלכה ישירות אל הקתדרה, מסתירה, בגופה הגבוהה. את המורה, שולחת
מבט שולט סביב הכיתה ועצרה את מבטה עלי:
"צימרמן! בואי הנה!"
ניגשתי אליה בלי למהר.
"לכאן! לכאן!", התחילה לתמרן אותי. סובבה אותי לכל הצדדים. "לא כאן! לא
כאן! - כאן! לאמצע הקתדרה!"
הסתובבתי לכאן ולשם, כמו שרצתה, נעמדתי, כפי שאמרה, אך להסתכל עליה - לא!
את ראשי ועיני השפלתי.
"ראו נא, ראו - איזה ביישנית היא?" . . . קוראת שוב המנהלת. "כאילו
שתיים אינה יודעת לספור?" . . . "החזיקי את ראשך למעלה! הסתכלי עלי!".
וכאשר לא שמעתי לפקודתה האחרונה, היא דוחפת שתי אצבעות קרות מתחת לסנטרי,
כדי שארים אותו ואביט בעיניה. אך בזה היא לא הצליחה. היא היתה גבוהה, עם
סנטר כפול ואני, בעקשנותי הבטתי בה.
הסנטר הכפול והשמן היה השונא הגדול שלי. התנענע ככעסן אמיתי, כאילו אומר:
"את אשמה!. אילו לא היית אשמה, לא היית כועסת! אני חשוב מדי מכדי לשמוע
אותך ואם אני כועסת, זה הסימן הטוב ביותר שאת אשמה!" . . .
אשמה! אשמה!, ממשיכה להגיד המנהלת, היא נאמה נאום שלם, לי ולכל
המסובבים. רעד אחז בי, כאשר כל פעם שדיברה, היתה דוחפת את אצבעות-הנחש
שלה מתחת לסנטרי. עיני התמלאו דמעות, ערפל כיסה את עיני. חוץ מסנטרה,
שהתנדנד, כלום לא ראיתי. אך לבכות - לא! אף דמעה לא! אני רק שמעתי את
המלים הקטועות שלה ומשפטים מהנאום:
"המורה אמרה לך להשאר או ללכת. לא תשארי! ולא רק בבית-הספר שלנו
לא תשארי, בשום בית-ספר בפולין לא יקבלו אותך . . . אני אודיע את מה
שדיברת לכל בתי-הספר. . . אולי בכל זאת, אין אלה מלים שלך?. ייתכן
ששמעת אותן אצלכם? מן הסתם מדברים כך אצלכם, בביתכם . . . יש לך עוד
חוצפה לבוא לבית-ספר פולני? האנשים שלך רק רוצים שאנחנו נבוא לקנות
אצלם? לא! אף אחד לא יבוא!
את
- לא תלמדי בשום בית-ספר, ואף פולני לא יתן לאמא שלך ולכל היהודים לעבור
את סף ביתם . . . חרם אני אשים על הסחורה שלכם . . .ההורים שלך וכל
היהודים, שונאים של פולין ואתם תמותו מרעב . . . בולשביקים שכמוכם! . . .
אני אתבע את הוריך לבית-משפט . . . אתם תלכו עוד לבית-הסוהר . . .לכלא
הפולני, בולשביקים כמוכם!"
היא
לא דיברה אלא רעמה, ירקה רשפי אש ואני לא רוצה לדעת למה. מה שיותר היא
ירקה אש, אני נרגעתי יותר, התחזקתי. אני אפילו העזתי להרים את עיני
לראות, איך העשרים ומשהו בנות פולניות, רועדות, כאילו לא אלי כוון הנאום
האירוע אלא גם אליהן. לא רק אלי ואל הורי, איימה המנהלת ברעב ובכלא, אלא
גם אליהן. . .
ואפילו אז, כאשר כבר אספתי את מחברותי, את ספרי ועזבתי את בית-הספר, כפי
שחשבתי, גם אז לא הרגשתי את זעם המאורע. אם אני ארזתי את המחברות
והספרים, לתיק שלי, באצבעות רועדות, היה זה מכיוון שפחדתי כאשר שמעתי,
שהגברת המנהלת מציעה פשרה ואומרת: נו, צימרמן, הגידי, האם את מתחרטת? .
רק מזה אני פחדתי ועוד ממשהו: שהדיבור הרך, הפתאומי, של המנהלת, לא ישפיע
עלי
ולא יתרכך לבי . . . שלא תהיינה עיני רטובות. שלא תיזלנה דמעותי. אני לא
רוצה לבכות! . . .
רק
מאוחר יותר, בדרכי הביתה, ומאוחר עוד יותר, כאשר התגנבתי לתוך חדר השינה
של דירתנו וזרקתי את עצמי, עם שמלתי, למיטתי, אז לפני עיני שוב ראיתי את
פניה הבוערות והכועסות של המנהלת, את הסנטר המתנדנד, את המראה המאיים.
עמד לפני, בזכרוני, בית-המשפט.
לא
היה לי חבל על בית-הספר האבוד, אבל המכתבים, שהמנהלת הבטיחה לשלוח אחרי,
העלו בדמיוני להקת כלבים מרחרחים, כלבי-זאבים, הרודפים אותי, קופצים עלי,
מפילים אותי וקורעים ממני את שמלתי . . .
לי
לא היה חבל אם לא נרוויח ממה שנקראת סחורה: גרוש אחד עבור דיו ושני
גרושים עבור גיר . . . ? אני תמיד שנאתי את הפרנסה הזאת, שממילא איננה
משביע אותנו. אני מאוד מפחדת את התביעה למשפט, אותה איימה המנהלת להורי,
ואת בית-הסוהר עם קירותיו מלאי הטחב, שבית-המשפט יושיבו אותם שם . . .
עד
עכשיו לא הייתי, אף פעם, בבית-המשפט. לא היה לי מושג מה קורה שם. איך
נראה התובע, בגלימה השחורה והשופט עם כובע, כמו של חזן . . . בדמיוני
הילדותי, "המשפט" היה עבורי כמו הסיפורים שאבי סיפר לי: על
האינקוויזיציה, העינויים, עלילות-הדם ומשפט בייליס . . .
כך,
עם רעיונות כאלה, שכבתי, חצי-רדומה, על מיטתי ולא שמתי לב, אפילו, שהיום
עבר. אור המנורה, מהחדר השני, התגנב על מיטתי והזכיר לי, שכבר ערב.
אני
ראיתי: אמא באה מהרחוב, פשטה את מעילה ונכנסת למטבח. אבא, יושב ליד
השולחן, רכון על מחברת, עושה חשבונות ומזמזם ניגון.
אמא
תיקנה את שערותיה ופתאום אומרת: פ ג י ש ה!
אבא
הרים לאט את ראשו מהמחברת ושואל:
"מה
יש שוב?"
אמא
עדיין סידרה את שערותיה העקשניות, התעסקה במטבח, מילאה צלחת דייסה, שפכה
עליה חלב והגישה את האוכל, לשולחן שבחדר.
"המפגש, נו" . . . התחילה היא בשיחה - "איפה צילה? צילה!"- זאת אני -
ואבא עונה:
"שקט! היא ישנה"."זאת ילדה"? שוב התחילה אמא. "אני אומרת לך, שיש לקנא את
הילדים והילדות, האם אתה יודע, מה היא עשתה היום בבית-הספר? . . . והנה -
היא
נפלה על המיטה לישון - וזה הוא! ". . .
"דומני" עונה לה אבי "שהיא לא כל כך בסדר".
"אולי יש לה חום?" נבהלה אמא ורוצה לקום.
"יותר טוב שלא תלכי אליה" אומר לה אבא. "את עלולה להעיר אותה. אם היא
ישנה - שתישן! אם היא תישן קצת יהיה לה יותר טוב. מה זה היה
בבית-הספר?" . . . "פ ג י ש ה! - אני פוגשת ברחוב את המנהלת : בוקר טוב
גברתי", אני אומרת לה והיא לא עונה. כמעט שלא הכרתי אותה. היא היתה תמיד
נחמדה, אדיבה ונימוסית. עכשיו היא אש וגופרית ומדברת עלינו על
קומוניסטים, בולשביקים. "גברת", אומרת אני: "זוהי עלילה! מישהו רוצה
להטיל עלינו עלילת שוא ! אולי כאלה, שהעיניים שלהם יוצאות על כך שאנחנו
יכולים להרוויח כמה גרושים, אצל גברתי".
"להרוויח?" צועקת היא - ואני רואה שהכל אצלה הולך על הרווחים אצלנו -
"עבור סחורה רוצים אתם עוד להרוויח אצלנו? לא בא בחשבון! הסחורה שלכם, לא
תימצא יותר בבית-ספרנו. ולא רק בבית-הספר. אף פולני לא יקנה אצלכם!
כמגיפה יסורו מכם. בכלא מקומכם, בולשביקים!" . . .היא כל כך צרחה שהתחילה
כבר להחנק בקולה. אני ראיתי איך הסנטר נוגע בצוארה. היא הסמיקה והכחילה
חליפות, מהצעקות . . .
"הרגעי, גברתי" - התחלתי להגיד לה, "במה חטאתי"?
"לכי ושאלי את בתך!" והיא התקשתה לנשום. "מי לימד אותה להגיד לילדים
הפולנים, כלבים נתעבים (פארשיווע הינט). אולי אני מחנכת אותה כך? או אולי
היא שומעת זאת בביתה, מאמא שלה?"
"כבר נעשה לי חושך בעיניים" - שומעת אני את אמא הממשיכה לספר - "חשבתי
שתהום נפערת תחתי ואני שוקעת. עלילה, אני חושבת, אך מיד אני חוזרת בי:
צילה, צילק'לה, מסתמא ילדה פולניה אמרה לה איזה מילה לא טובה והיא,
צילק'לה, יש לה פה, ענתה לה . . ."
"אני לא מאמין", אומר פתאום אבא וקם מהשולחן. "אני לא מאמין שהיא תגיד
מלים כאלה!"
"אתה לא מאמין?" - אומרת אמא - "אני גם רציתי לא להאמין. הלוואי והיה זה
שקר. אפשר לא להאמין לאחד, לשניים, אבל לא לכיתה כולה, 23 ילדות ונערות,
קמות ואומרות אותו הדבר? תאמין לי, גם אני לא הייתי רוצה להאמין, אבל מה
אפשר לעשות, כשכל אחד סוחב את הגיבנת שלו? אני מכירה את צילק'לה שלי.
תמיד רק נחבאת אל הכלים. האם היא כמו כל הילדות האחרות? ילדים אחרים
מספרים מה שעל לבם, לאמהות. אם האמהות צועקות עליהם, הילדים בוכים,
לפעמים הם גם מדברים נגדן, בעזות-פנים. אני כבר הייתי לוקחת את הדברים
באהבה, אך היא? נושכת את שפתיה ו - "דבר לקיר!" זאת טוענת המנהלת: "אילו
היתה רוצה לפחות להתחרט, להראות דמעה בעיניה?". "איך ילדה עם כל כך צרות
שעוברת שם, איננה בוכה?" אגיד כבר כמו שאתה אומר: "זו עלילה, זה שקר, אך
למה הילדה לא בוכה?"
שמעתי את שיחת ההורים וראיתי את אבא מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו מרכין את
ראשו ומתחיל לצעוד הלוך ושוב, בחדר. צעדה כזאת, הלוך ושוב בראש מורכן,
משמעו רוגז, חמת-זעם ומחשבה מעמיקה..
"את
שומעת ואת אומרת, שאת אמא . . . אני אומר לך - את לא אמא. אמא צריכה
להכיר את ילדתה ואת לא מכירה אותה . . . יש לך משהו אליה. היא מסתירה ממך
דברים ולא מדברת אליך מתוך לבה. כמה פעמים היא פנתה אליך ואת פטרת אותה
עם: "אל תבלבלי את המוח!" . . .
"כמה פעמים היא התלוננה, שהילדים הפולנים מציקים לה ומגדפים אותה?
מרביצים לילדים יהודיים? במקום לנחם אותה, לעודד אותה ולהכניס בה אומץ.
יש לך תמיד תשובה: "ילדים יהודים אחרים יכולים, רק צילק'לה המיוחסת שלנו
לא יכולה?" הראי לה לב פתוח ותזכרי כמה פעמים התרגזת בלי סיבה, בחינם.
ייתכן שבדיוק היית מעוצבנת, או נרגזת . . ."
"אמת, יש לך לעתים קרובות, סיבה לרוגז: המחשבה בלילה על "העסקים הטובים"
וביום - על הדיו עבור גרוש אחד . . . אני יודע הכל, תאמיני לי, שבעלך
עוסק ב"רווחי זהב". את חושבת שאני אינני "מומחה" לעצמי? אך, אני שואל
אותך, במה
אשמה הילדה? אני שואל אותך, כמה פעמים אחרי הרוגז, את מרגישה בעצמך שאת
לא צודקת? . . . ומה היית רוצה, שהיא, חס וחלילה, תדבר נגדך? היא לא רוצה
להיות חוצפנית, אז מה היית רוצה, שהיא תבכה? יש לה אופי והיא לא מוכנה
לבכות סתם-ככה" . . .
בלי
לדעת מאין ולמה, נגעו בי המלים של אבא. דמעות חנקו את גרוני ומיד זרמו
כנחל, בשקט-בשקט, לתוך הכרית, בה קברתי את פני, כדי שההורים לא ישמעו.
מיד נעשה לי טוב על הלב ושוב יכולתי להאזין . . .
אבא
הפסיק, בינתיים, לדבר ובמתח רב ומהורהר, שוב צעד בתוך החדר. אמא ישבה ליד
השולחן וידיה בחיקה ולאחר מחשבות, אומרת לאבי: "ייתכן שאתה צודק. אני
אינני מתביישת בילדי. הם לא שקרנים, כמו כמה ילדים אחרים, הם לא . . .
איזה ימים טובים - יש להם? פרוסת הלחם היבשה, הקטנה עד השעה 4 אחה"צ, יש
להם? בדייסת-הגריסים שיש בהם יותר מים ומעט חלב של הערב? . . .
פני
אבי, קרנו פתאום משמחה והחל לשיר את השיר בניגון: ביום א' תפוחי-אדמה,
ביום ב' תפו"א, ביום ג' תפו"א, ביום ד' וביום ה' תפו"א וכ"ה . . .
אני, על מיטתי, כמעט שכחתי את צרותי. הייתי ברקיע השביעי. תמיד קרה, כאשר
אבי, היה שר בעליזותו, זה גרם מצב רוח טוב לאמי, בפרט כאשר דיברו עלי.
אני אהבתי את אבי, על שכלו וטוב לבו ואת אמי על כך, שתמיד האמינה והוקירה
את אבי.
אך,
לאחר כמה רגעים שוב נאנחה אמי, אנחה כבדה ואמרה: "מה בכל זאת, עושים עם
בית-הספר?". אמנם היה כאן מקרה גועלי, אבל אולי תדבר עם הקטנה?" . . .
"טוב" אומר אבי, "את יכולה כבר להעיר אותה, מהבוקר לא בא אוכל לפיה".
לבסוף "העירו" אותי ונתנו לי לאכול. אמי הסתכלה, כל הזמן לעיני, כאילו
קמתי מאיזה מחלה ואבי, התהלך הלוך ושוב מסביבי, פרס את הלחם ושאל, האם
אני רוצה חמאה ושאל האם אני רעבה עוד? האם אני רוצה לשתות משהו? ומיד,
הביא לי מים עם חלב. זה הכל. שני הורי מסתכלים בעיני, באהבה רבה, בלי
דאגה.חשבתי, כי לי זה לא מגיע. הרגשתי, לאחר האוכל, שצריך לבוא משהו, לא
נעים ולא קל.
לאחר סיום הארוחה, שאל אותי אבי, כאילו - סתם ככה: "מתי תעשי את
השיעורים? הלילה או אולי אעיר אותך עם שחר?"
לא
עניתי מיד. לא מצא חן בעיני, שאבא הולך סחור-סחור. לאחר שאני שמעתי,
במיטתי, את הוויכוח של אבא ואמא. שאלתו של אבא נשמעה לי ערמומית. ממנו,
על כל פנים, חיכיתי לפתיחות ובגילוי לב. עניתי לו:
"אין לי בשביל מה לעשות את השעור. לא אלך יותר לבית-הספר!"
אמא
התערבה בשיחה:
"מה
את מדברת? על כל השונאים שלי! מה עוד
היה?"
ואבא שואל: "מה קרה צילקה?"
היה
לי עצוב שהם עושים את עצמם כאילו שלא יודעים. שהם כאילו מתביישים ממני.
הרכנתי את ראשי: "האם אינכם יודעים מה קרה?", אמרתי ככה פשוט.
אבא
ואמא הביטו זה בזו. לא שמתי לב שהם מתביישים בי. הם הבינו אותי.
"מה
יהיה?" שואל אבי ולי נדמה היה, שבאותו רגע, שערותיו הלבינו. הרגשתי שעלי
לרחם עליו, על אמי ועל עצמי.
"מה
אתם רוצים ממני?" התחלתי, "לא פעם אמרתי לכם. אין לי כוח יותר!". .
"אבל מה את מדברת, ציל'קה. אמא דיברה ברכות והצרות נראו בעיניה. מה את
מדברת ילדונת? ככה באמצע השנה תפסיקי את הלימודים בבית-הספר?" . . .
"שלחו אותי הביתה" . . .
"מי
שלח אותך הביתה?"
"המנהלת".
אין
לך מה להגיד? הגידי: "סלחי לי גברתי הנכבדה, אני לא אשמה" . . .
לא
עניתי.
"למה את עקשנית כזאת?"
התעקשתי. נשכתי את שפתי ושתקתי. אבא בא אלי ותפס ברכות את ידי:
"הגידי לי, ציל'קה, איך זה היה?"
אני
שתקתי בעקשנות. לא הסתכלתי לאף אחד בעיניים ושתקתי.
"אני מבקש אותך" . . . אומר אבי.
כבר
לא יכולתי להחזיק מעמד. עניתי להם:
הן
צעקו עלי: "ז'ידובה, בייליסקא"
מי
זה "הן"?
"הבנות הפולניות" . . .
"ואת - מה?"
עניתי להן: "אתן יכולות לנבוח כמו כלבים" . . .
"אהא" - אמא קראה בנצחון. "האם אני צודקת, או לא? מה אני אמרתי? האם
צילק'לה תשתוק?"
"עזבי רגע!". אבא היה בלתי מרוצה מהתערבותה של אמא "מיד היא צודקת!" . .
.
ולי
הוא אומר: "את, צילק'לה, את לא טיפשה, את ידעת |